Author Archives: Einan Cohen

מקור האור

מרדכי גלדמן

ציוריו נוגהי היופי של עינן כהן נגלו לי בראשונה בגלריה הביתית הקטנה של שרה לוי שבתל-אביב. היו אלה ציורים רוטטי צבע של משטחי מים מופשטים וריאליסטיים במידה שווה. הנייר עליו צוירו היה גלי בהשפעת המימיות של שכבות הצבע, אבל הנטייה להפשטה קבעה את אופיים יותר מחיקוי המים בגלי הנייר. הציורים היו סמוכים אל המונוכרומי אבל גם חושניים בעושר גווניהם וחדורים באורות שחלחלו לתוך פני המים. האורות הללו הקנו להם ממד רוחני שהזכיר את הסצנות הימיות של טרנר בצבעי אקוורל ושמן ואת נופי הים של דגה שצוירו על מונוטיפים. עושרם החושני, לעומת זאת, קירב אותם לעולמו המימי של קלוד מונה הפורח בחבצלות ומשקף עננים וצמרות וגם לציורי הים שלו, האימפרסיוניסטיים במובהק. כל הציורים נעשו במכחולים סיניים, וניכרת בהם השפעה מסוימת של הציור הסיני שיסודותיו בציורי מים, הרים וערפל.

בעקבות התערוכה נועדתי עם עינן בסטודיו שלו ביפו, והוא הציג בפניי קטעים נוספים מעולמו האמנותי. עד מהרה נוכחתי לדעת כי לפניי צייר הממזג בכישרון ייחודי השפעות של ציור דאואיסטי וזן בודהיסטי עם מסמנים מהציור המערבי וכך נגע בעומק לבי בגלל ענייני המתמשך בזן בודהיזם ובגלל אהבתי המיוחדת למונוטיפים של דגה.

הציורים שהציג לעיניי, בנוסף לציורי המים הנוטים אל האימפרסיוניזם, היו נופי הר שצייר בגליל ברוח אקספרסיוניסטית ספונטנית מאוד. הציורים הללו הכילו כולם את משיחת המכחול הספונטנית של ציירים זן בודהיסטים, אך בדרך כלל מבלי לחקות את סוגת הציור הזאת. ניכרו בהם גם הישגי האקספרסיוניזם המופשט של ג'קסון פולוק ופרנץ קליין. האופי המיידי מאפיין את עבודות הנייר אבל גם את אלה שצוירו על בדים משך תקופה ארוכה יחסית. 

כל הציורים הללו צוירו בראש ובראשונה בהשפעת מפגשו של עינן עם הצייר הסיני ליי, שאמסטרדם הייתה לו למקלט. הוא למד אצלו במשך כשנה את טכניקות הציור הסיני ואת האידיאולוגיות הרוחניות הכרוכות בהן, המעוגנות בדאואיזם ובזן בודהיזם, שנולד ממנו כשהגיע אבי הזן בודהיזם בודהידרמה מהודו לסין. המילה נוף בסינית מורכבת מהסימניות 'הר' ו'מים'. ציור נוף לגבי סינים מהמאה ה-5 ואילך היה ציור של הר ומים על מגילת נייר אחת. אבל עינן הפריד בציוריו בין ההר למים וייחד להם סדרות נפרדות. עם זאת, פה ושם צייר גם הרים ומדבריות בטכניקה של ציורי המים. בעולמם של הסינים וגם בעולמו של עינן המים הם נשיים (יִיI) בהיותם מכילים-רחמיים ולא פעם שרועים בזרמים קטנים ושקטים על פני התהום. ואילו ההרים הם רוחניים, משכנם של אלים ורוחות אלמותיות, מפלס המפגש בין האדמה לשמיים. ההרים הגבוהים נחשבו על ידי הסינים והיפנים בני השינטו לאלים.

אצל עינן, מכל מקום, המים הם  בדרך כלל ישות חושנית יפהפייה ומכילה, ובו בזמן גם ישות רוחנית החדורה באורות. לרבים מציורי המים יש איכות מדיטטיבית המזכירה את ציוריו של רותקו בגלל האור הרוטט בהם. ההרים שלו, לעומת זאת, הם כמעט תמיד ישויות נסערות, אגרסיביות, וקונפליקטואליות והדרכים עליהם מרובות ומתעות. לעתים כמו מתחוללת בהם סערת ברקים – ריצוד פרוע של הארות רוחניות, אבל ריבוי ההארות אינו מתווה דרך אל מחוז חפץ שיש בו מנוח, אלא יוצר לבירינט.

מרבית ציוריו של עינן צוירו על ניירות מסוגים שונים, וכמה מהטובים שבהם צוירו על נייר אריזה בן מאה שנה. כאשר הצייר השתמש בצבעים נוזליים נוצרו על הנייר הזה גלים קטנים המחקים את רצי המים. הנייר היה ועודנו המדיום העיקרי של ציירים סינים ויפנים, שפיתחו טכניקות מופלאות ומורכבות להכנת סוגים שונים של נייר. הנייר היה טבעי לעינן מסיבות שונות – הוא הלם את נטייתו לכתיבה ואפשר גישה טיוטתית ספונטנית. אבל היה בו צד נוסף שריתק את עינן. לציורים ורישומי מכחול על נייר היו תמיד שתי פנים – הצד שעליו צייר והצד שבו השתקף המצויר. לא פעם עינן העדיף (ניתן לגלות זאת לפי מיקום חתימתו) את צד ההשתקפות העמום והמעודן יותר. נראה שהתלבטותו בין שתי הפנים של הדף הלמה את נטיות ההסתתרות וההסתרה של עינן הנדונות  בשיחתי עם שושנה כהן אלמנתו המובאת להלן. הדיון הפנימי במה נאות להראות ומה מוטב להסתיר היה טבעי לו.

עם זאת, חלק מציורי ההר צוירו על בדים ודומני שביצירות אלה יש הישגים מיוחדים ברצף ציוריו. בדים היו קשים לו ושליטתו בתוצאות ציוריו עליהם הייתה מוגבלת לפי חווייתו, בהשוואה לאפשרויות העשירות שהעניק לו הנייר. הוא צייר על בדים במשך תקופה ארוכה במיוחד בהשוואה למשך יצירתו על נייר. אבל הקשיים שעיכבו אותו, ודרשו מאמצים חוזרים ונשנים, הניבו בסופו של דבר פרי הילולים ובין ציוריו על בד מצויות יצירות יפהפיות.

רוב ציורי המים וציורי ההר של עינן מקורם בגליל, אבל הם חפים מהמגמה, האופיינית לציור הנוף הישראלי, לאיקוניזציה של הנוף. לא ניתן לזהות בהם את הנוף הקונקרטי כי תגובת הצייר כלפיו הייתה חשובה לו בדרך כלל יותר מהייצוג המימטי. 

ציורי המים נולדו רובם מהכינרת. האגם הזה שיופיו מעודן ורוחני, הוא גם אתר צליינות מגנטי לנוצרים רבים בגלל מעמדו בברית החדשה. כאן, מספרים לנו השליחים, הלך ישו על המים וחולל את נס הלחם והדגים, את ריפויו של רדוף הרוחות, את העברת ההנהגה לפטרוס ועוד. הצד הרוחני העז בנפשו של הצייר מצא כאן מרחב מיתולוגי קדוש ההולם אותו. ההרים של עינן סמוכים לכינרת, המופיעה לידם בכמה ציורים, ולרובם ישות עצמאית הטעונה במשמעויות פרטיות וארכיטיפאליות רבות עצמה. עינן צייר את ההרים באופנים שונים – באטיות יחסית, במכחולים על בדים גדולים וקטנים ובהרף עין על נייר – בעפרונות, צבעי פסטל ומכחולים סיניים. ציורי ההרים וציורי המים כאחד כללו במשטח המצויר היבטים של הנוף ושל נפש האמן, תוך שימוש במאגר זיכרון מהציור האסייתי והמערבי. זיקתו של עינן לאסטרטגיות הציור הארץ ישראלי הייתה מוגבלת. 

העיסוק של עינן בהר ובמים הושפעה אמנם מהציור הסיני, אבל  להערכתי מקורו גם בממד הפסיכולוגי הפרטי. עינן גדל בלא אב מלידתו ואמו נרצחה בידי הנאצים הקרואטים בהיותו כבן שמונה. אבא ואמא נשארו אפוא מטבע הדברים ישויות טעונות מאד בנפשו. אם המים הם אימהיים וההר הוא אבהי לא ייפלא עיסוקו האובססיבי של עינן בהר ומים. במלאכת הציור הוא ככל הנראה חזר והנכיח את הוריו במפלס הסמלים והפנטזיה הלא מודעת. סביר להניח שציורי המים רבי היופי מייצגים את האם המכילה והמיטיבה – ועינן אכן זוכר את הקשר עם אמו כרוויי באהבה אינסופית ובמסירות עזה. ואילו האב הנעדר והאלמוני מצא לו ייצוג בהרים הסוערים והדרמטיים. גם ההפרדה של עינן בין ההר למים לסדרות נפרדות מוסברת מתוך העדרו הכואב של האב מעולמה של האם ומעולמו. אמא ואבא נפגשו רק להרף עין.

הציור של עינן יש בו אינטימיות מיוחדת במינה, כאילו ניטשטשו לגמרי המחיצות בין הצייר ליצירתו. ניתן ליחס זאת לצורך נפשי מהילדות המוקדמת לאיחוד סימביוטי עם האם שהגמילה ממנו לא צלחה, בגלל היעלמה הפתאומי והטרגי מחייו. מהיבט זה, אפשר לקרוא את הנושאים הקבועים של עינן – ההר והמים – כייצוגים של הקונפליקט בין התמזגות לנפרדות. המים המכילים-רחמיים הם מסמן של התמזגות ואילו ההר הוא מסמן של נפרדות, של האינדיבידואציה. השלווה וההרמוניה  מצויים בציורי עינן במים – במצבי בליעוּת, התאחדות והתמוססות. ציורי המים לא פעם מראים יופי מלכותי ועושרם הצבעוני מזכיר בדי משי סיניים, הרקומים בצבעי פירות, שמקומם בארמונות הקיסריים. ציורי ההר המציין את הנפרדות, את ההוויה הנבדלת בעצמה, טעונים במתח וקדרות. לעתים נעלמים ההרים בערפילים ומאבדים כך את זהותם הנפרדת ולעתים הם מתפוצצים בתוך ממטרי אור. כאשר בולטות הפסגות בחלל הדף הן נראות חתומות בעצמן ומאיימות כחיות וציפורי טרף. נפרדותם של ההרים טעונה באווירת מאבק וקונפליקט – הם בדרך כלל צבירֵי כוח גועשים. החלוקה למים שלווים והרים נסערים הולמת רבים מהציורים, אבל יש ביניהם גם כאלה שנוצרו בתגובה לשדות המים של חופי הים התיכון – והינם אזורי תזזית גבוהי גלים. הם מייצגים סערות חורף גועשות מבלי לוותר על משמעת צורנית הנוטה אל הגיאומטרי. על דרך ההיפוך ואפילו ההומור, בין ציורי המים מצויות גם שלוליות קטנות רבות חן.

האינטימיות העזה ולעתים המיידית שיוצר עינן עם מושאיו מבטלת תמיד את המחיצות בינו לטבע ובינו למשטח המצויר המימי או ההררי. זוהי לא רק קרבה בעלת צביון ארוטי קמאי אלא גם המדיטציה הזן בודהיסטית של הצייר: הזן בודהיסטים ראו בהתכוונות לנוכחות מוחלטת בכאן ובעכשיו את המדיטציה העליונה המפגישה עם המֵעֶבֶר – ה-beyond. 

האור, סמלה הראשי של המודעות ואלוהותה של הראייה, מקיים בהרבה מציוריו ההרריים של עינן אווירה מיסטית מוזרה ולעתים אפילו מאיימת ומבוכית. אך בציורי המים המלכותיים מקבל האור צביון הקשור בנהנתנות של חופשה קסומה שאינה מבקשת עוד משלים ודימויים. בציורים האלה ניתן לשהות בלי לעבור מהמשל לנמשל. פני השטח המוארים באור פירות הם השטחיות הנכונה המאפשרת ככות (suchness) – הוויה שאינה צריכה פירושים. ציורים אחדים בסגנון ציורי המים עוסקים באור באורח ישיר והם נראים רלגיוזיים במובהק. שמותיהם של כמה מהם מעידים על כוונתם – 'מקור האור'. גם כמה ציורי מדבר שנוצרו בטכניקת ציורי המים עוסקים בעיקר באור ומקנים גם הם לציורי עינן את הממד הרליגיוזי-רוחני שאליו חתרה יצירתו. מכל מקום, ציורי ההר מראים לא רק את מבוכיו של האור, אלא גם את חיבורו של הצייר לאדירותו הכבירה של הטבע. לא פעם הציורים ההרריים מחזירים את הטבע לתוהו ובוהו שהאמן בורא מתוכו עולם חדש – את ציוריו.

דבקותו של עינן בנייר הוליכה אותו לפיסול מרשים ביותר העשוי מעיסת נייר בטכניקות שאת חלקן פיתח בעצמו. להפיכת עיסת הנייר – החומר ההיולי (Prima materia) – למוצק בעל צורה מוגדרת היטב יש משמעות סמלית של אינדיבידואציה, של יצירת עצמי והגדרה עצמית מתוך הבִּיצָה הקמאית, מתוך המזיגה עם האם הקמאית. משמעות זאת מתעצמת אם מתבוננים בשני הנושאים העיקריים של פסליו – מסכות וסחלבים (אורכידאות). המסכות המקוריות והיפות להפליא מראות ריבוי פנים. אין הן עוסקות בפרסונה אלא במה שמאחריה – בפנים האמתיות המשתנות בהתמדה. חלק מהפנים האלה גסות, גולמיות, ואפילו אוויליות. הפנים המצויות מאחרי הפרסונה החברתית או מאחרי הדימוי העצמי הטעון באהבה עצמית – הן תמיד, אצל כולנו, בעלות צורה עמומה מוזרה ומעוּוֶתת המשתנה בהתמדה.  

פסלי הסחלבים נמצאים בקוטב ההפוך למסכות. המסכות עכורות צבע בדרך כלל ואילו האורכידאות זוהרות בצבעיהן. המסכות נוטות לעמימות צורנית ואילו הסחלבים הם בעלי צורות מורכבות אך מוגדרות היטב. אל מול ריבוי הפנים הסחלבים מייצגים את העצמי הנבדל הגרעיני והמיתולוגי. הם מסודרים לרוב סביב מרכז או מייצגים מרכז כאשר צורתם נוטה לעיגול או מרובע. בין הסחלבים מצוי אחד שצורתו קרובה למנדלה – עיגול בתוך ריבוע – שהיא, לפי טיעוניו של ק"ג יונג , הסמל הארכיטיפי המובהק ביותר של העצמי הגרעיני. לרוב משמשים הוורד והלוטוס לייצוג גרעין העצמי, אבל בעצם כל הפרחים שעלי הכותרת שלהם סדורים סביב מרכז מתאימים לכך. בחירתו של עינן בסחלבים אינה נובעת רק מהיותם בעלי מרכז בדומה לרוב הפרחים, אלא בעיקר משום שהמרכז הזה מעורר אסוציאציות לאיבר המין הנשי. כך מייצג עינן את תפקידו התשתיתי העז של הארוס ואת מעמדה הדומיננטי של הנשיות בנפשו הפנימית ביותר. חלק מהסחלבים הם דמויי פרפרים יפהפיים וכך הם מייצגים את תהליכי ההתפתחות של העצמי הגרעיני – הנעלם וכמו גווע כגולם בפקעת ושב ונולד מחדש. הסחלבים הם פרחים חגיגיים ויפהפיים והם מספרים לנו על עינן, כי אהבתו ליופי הייתה ראשונית וטבעית לשורש נפשו ושהארוס שלו כלפי היופי היה ללא שיעור.

2016

עבודות בתלת-מימד

חגי שגב

עינן כהן מזוהה יותר מכל עם ציורי הנוף הכמעט מופשטים שלו שפרקים נכבדים מתוכם הוצגו בתערוכה המקיפה, "נופים", שהוצגה בבית האמנים בתל אביב (2001, אוצר מיכאל קסוס גדליוביץ, קטלוג). נופים מופלאים אלה באקריליק על נייר או על בד, מעלים זיכרונות קמאיים למרחבי נוף בתולי אין-סופי, מושלם וללא פגם. נדמה כי כהן מתענג על האיכויות הארוטיות הן של הניירות והן של הצבעים, לא פחות מהעונג שהוא סופח לגופו מיצירת נופים שכאלה. 

שנים רבות עסק כהן בציורים אלה באין ספור וריאציות ולא שבע. התשוקה אל מצע הציור, ובמיוחד אל הנייר, הוציאה לאור ציורים מיוחדים בהם הנייר נעשה בהדרגה לפיסולי, למרכיב מהותי בתחושות הפיזיות של הדימוי כולו. עינן היה מרטיב את הניירות, טרם צייר עליהם, ואלה הפכו לגליים – קטעים מתוכם שוקעים, אחרים מתרוממים – יוצרים טופוגרפיה חיה ונושמת.

ייתכן, כי בשלב זה הכיר עינן את התכונות הפלסטיות המיוחדות של הנייר, והתשוקה להתרומם מעל למצע הדו-מימדי התעוררה. לפני כשלוש שנים החל עינן לפסל בטכניקת עיסת הנייר (Papier mache), ובמשך השנים האחרונות יצר עשרות פסלים ואובייקטים מנייר. ניתן לחלק את העבודות הללו לעבודות הנטועות עמוק בעולם המופשט, ולקבוצה שנייה המגלה פן לחלוטין בלתי מוכר ביצירה שלו: אובייקטים פיסוליים המתארים פרחים, דמויות, אברי גוף ועוד. פן זה מגלה היבט הומוריסטי ואירוני באישיותו של עינן, רגעים של יצירת פרסונה אמנותית שונה לחלוטין. האם יש בכך מעין חזרה של היוצר לעברו כצייר של סרטי אנימציה? ייתכן.

עינן מספר, כי תמיד עסק בפיסול, לצד עבודת המכחול, הוא יצר אובייקטים בבטון (שמהם לא שרדו דוגמאות), ועבד גם בעץ. עתה, המעבר לפיסול בנייר נראה לו טבעי לחלוטין, המשך ישיר לציור על נייר ואהבתו הגדולה באמנות. עיקר העבודה לקראת יצירת האובייקטים נסובה על סוגיית בניית התבניות שבתוכן יוצרים את העיסה. בתהליך זה יש משום מאבק עיקש עם החומר כדי להקים את הצורה הקשיחה מתוך העיסה הרכה והבלתי יציבה. הוא נוקט בשתי שיטות: האחת, הדבקת הנייר על מבנה מחומר אחר אור מרשת; והשנייה, הנחת הדפים בשכבות רבות בתוספת דבק לחיזוק. 

עבור עינן השינוי אינו רק במדיום. המעבר מציור לפיסול מחייב גם מעבר תודעתי בקונספט. בציור ניתן לעבוד בצורה אינטואיטיבית מבלי לחשוב על קונספט מראש, ורק לזרום עם הנופים והמראות. בפיסול יש צורך להיות מרוכז ברעיון כבר בשלב הראשוני של היצירה – עוד לפני שניגשים לעצם המעשה.

עינן הוא רק אחד מבין אמנים ומייסטרים רבים שלצד עבודות הציור שעשו אותם לידועים יצרו גם גופי עבודה חשובים בפיסול על גווניו השונים. מוכרים מכל הם פיקאסו ומירו שיצרו בקרמיקה פסילים וכלים אמנותיים רבים. אולם, בארץ ובקרב בני דורו של כהן, המעבר מתחום יצירה אחד לאחר, מקובל ונפוץ פחות. בין הדור הצעיר של היוצרים כיום, לעומת זאת, בהחלט ניתן למצוא אמנים שעובדים במספר מדיומים, לעיתים בעת ובעונה אחת.

רבים מפסליו של עינן מעוצבים בצורת עיגול או אובל. עינן מדגיש את חוסר הפונקציונאליות שלהם ביצירה של קרעים קטנים במרקם שלהם. הוא פותח בהם פתחים תוך הרמה של מקטעים שונים מעל פני השטח ובכך הוא מדגיש את המרכיב ואת הנוכחות החשובה של הנייר ביצירתם. הצורות האובאליות והצורות הנפתחות מעלות בדמיון גם הקשרים אירוטיים מענגים, המדגישים פעם נוספת את פעימת ליבו של הנייר כחומר מלא תשוקה, המזמין מעבר למבט גם את תחושת המגע הקרוב.

מרבית האובייקטים עובדים, כמו ציורי הנוף של עינן, על התפר בין אובייקט ממשי, שניתן לזהות אותו כמסיכה או כצמח, ובין אובייקטיים שאינם ניתנים לזיהוי מוחלט ושומרים על מידה רבה של אבסטרקטיות. המשחק הזה הוא המשחק בו מיטב עינן לשחק – מושך את ליבו של הצופה ומתעתע בו באותו הזמן. משחק הפיתוי של עינן הוא משחקה של האמנות המאה העשרים הנעה על הציר בין נרטיביות ובין ההפשטה, בין החומר ובין הרוח.

מאי 2006

המכחול ועלי הסתיו הנושרים

על ציורי הטבע של עינן כהן

טלי תמיר

נגיעות המכחול של עינן כהן על משטח הנייר דומות, לא אחת, למגעם של עלי סתיו הנושרים על הקרקע: מגע רך וקופצני, האוצר בחובו מִפעם פנימי ומיד מפנה את מקומו לנגיעה הבאה. כך מצטברות משיחות המכחול בהדרגה ומכסות את המשטח, תוך התעלמות ממרותה של צמיחה או נביטה אנכית. מכחול האמן מבכר באופן ברור להתייחס לגיליון הנייר כמצע רך או כשדה שבתוכו אפשר להתפשט לכל עבר ולבטוח ביכולת ההכלה המירבית שלהם. 

עינן כהן הוא מטבעו צייר טבע. הנופים משוחחים עם האמן, בלחישה, מצרפים יחד מילים והברות והוא מאזין להמייתן. הטבע, בעבורו, אינו אתגר פורמלי כפי שהיה סן ויקטואר בעבור סזאן או בדומה לאתגר הקומפוזיציוני שהציבו הרי צובה לזריצקי. הטבע בעבור עינן פירושו קשב אינטואיטיבי באמצעות הגוף, המקרין עליו רשת מורכבת של צבעים וגוונים, ומנתב את כל אמצעי החישה של האמן לרובד הפנימי כמו זה שמתחת לעלה, במקום שקרני השמש נשברות לאלפי רסיסים.

בציוריו של כהן אפשר לזהות רגעים במחזור היממה ובמהות הטבע: שקיעה וזריחה, חורף וקיץ, ים ויבשה. אפשר להתבונן בציורים אלה וממש להרגיש, יובש, צינה או חום. ועם זאת, כהן תמיד מניח לצופיו, לעולם לא מאלצם, לבחור בעצמם את אופייה של חוויית הצפייה, ומסרב לספק להם אחיזה ברורה בתוך השדה המצויר.

חרף השימוש הברור ב"שדות צבע", הציורים אינם קרובים ברוחם לרוח האקספרסיוניזם המופשט האמריקני שהביא לעולם את הקִרבה הגדולה ביותר בין המשטח המצויר לפעולה הממשית. הציור של עינן הוא לירי מכדי לבטא את האנרגיות של המופשט האמריקני ואינטימי מכדי להשתייך למסורת הקלאסית של ציור הנוף האירופי. באמצעות בוננות דמוית "זן", והדממת קולות אחרים, מוסיף עינן כהן לשמֵר במבטו הפנימי את מהות תנועתו המתמדת של הטבע על שפעתו, בדומה למים נקווים, לעלי סתיו נושרים, לעננים נעים ולרוח מלטפת.

2002

הרהורים על ציור נוף ישראלי

סורין הלר

המחשבה הראשונה, שחלפה במוחי נוכח ציוריו של עינן כהן היא התמסרות. התמסרות לתמה ציורית. עינן כהן בוחר במודע לעסוק בציור נוף, ז'אנר שנדמה שכבר נעשה בו הכול ונכתב עליו הכול ושהגיע במאה התשע-עשרה, עם הציור הרומנטי והאימפרסיוניסטי, לפסגות שנדמה כי אין גבוהות מהן. יתרה מזאת, הנטייה המודרניסטית בשלושת העשורים האחרונים של המאה הקודמת דחקה את העיסוק בציור הנוף לקרן זווית, הפכה אותו כמעט לחלוטין לנחלתו של הציור החובבני, הטובל בנימה של מקומיות, ואף זאת על דרך השלילה. על רקע זה בחר עינן כהן לצייר נוף, והוא עושה זאת במעין עקשנות, נגד כל המגמות העכשוויות, בתהליך עבודה עקבי וממושך, מתוך תחושת ייעוד או חובה קדושה ששכרה הוא ההנאה. זו ההתמסרות.

יצירתו של עינן כהן מתבססת על כל הפרמטרים המוכרים של הז'אנר: בחירה בנוף ממשי, במקרה זה נופה של הארץ; התייחסות לנוף כאל מודל ליצירה; התבוננות; ועבודה בטבע. תהליך העבודה מורכב משני שלבים: הראשון, הציור בטבע, הוא מעין מתווה הכנה המכיל את הקומפוזיציה או תרשים החלל. כבר בשלב זה באות לידי ביטוי תחושות ונחשפת עמדתו של האמן. השלב השני, עבודת הצבע, נעשה בסטודיו. ברוב הציורים ניתן לזהות את הנוף. גם בעבודות המופשטות יותר, שבהן נרמז, נוכחותו קיימת ומבצבצת מבעד למערך הציורי. גם בהן הנוף הוא הכוח המניע את הציור והגורם הקובע את המערך הציורי.

ניתן להתייחס לציוריו של כהן גם מזווית שונה, זו הקשורה בהפשטה ולמקם אותו ביחס לתהליכים היסטוריים בציור הישראלי.  ההפשטה בציור הישראלי קשורה בהתארגנויות אידיאולוגיות. בולטת במיוחד היא קבוצת "אופקים חדשים", שראתה בהפשטה של הנוף ניסיון לבנות מערך חדש והרמוני בין הדימוי האנושי לבין הטבע. לעומתם בחרו הציירים הארץ-ישראליים לתאר את החלוץ השולט בנוף וכובש אותו. במידה רבה ההפשטה אצל חברי קבוצת "אופקים חדשים" היא מטאפורה לשאיפה להיפתח החוצה, להיטמע במרחב תרבותי  גדול יותר, לנפץ את ההגדרות הלוקאליות, להיות חלק מעשייה בינלאומית. הדור הבא, אלה שבמהלך שנות השישים חברו לקבוצת "אקלים", התייחסו לציור הנוף הישראלי כאל מגדיר או נושא חותם המקומיות.

הציור של כהן נחלץ מההגדרות האלה; ייתכן גם שהיעדרותו הממושכת מן הארץ במהלך שנות השישים הרחיקה אותו מן הפולמוס המקומי. הנוף עבור כהן איננו שדה מערכה אידיאולוגי – לא במישור התרבותי הרחב או בניסיון לראות בנוף המקומי ייצוג לישראליות, ולא במישור האישי, מתוך עמדה של מהגר הרואה בנוף אחיזה במולדת. עמדתו של עינן  כלפי הנוף נעדרת הרואיות רומנטית; לא נמצא בציוריו האדרה של הנוף ביחס לאדם, וגם לא את תחושת הנשגב, ההתעלות והכאב ביחס לפאר הבריאה המתלווה לעמדה זו. ניתן לראות את ציוריו כדפי מסע בנופה של הארץ, המשקפים התרשמות והתפעלות. גישתו אינטימית הרבה יותר מגישת ציירי הקבוצות האידיאולוגיות, אך בה בעת הפשטת הנוף היא מעין תהליך זיכוך שדרכו מוביל האמן אל החבוי והמטפיזי.

הדימויים המרכזיים שאותם בוחר האמן, הר ומים, שגורים בלקסיקון ציירי הנוף, אך בעת ובעונה אחת הם טעונים בהקשרים מתוך מורשת האמנות של המאה העשרים. כמו קנדינסקי למשל. כך קורה גם ביחסו הדו-משמעי של האמן אל האור כמאפיין מקומי, שניתן לזהותו עם נופה של הארץ, אך בה בעת הוא נוכח כישות מיסטית לא ברורה שעל-אף היותה כזאת קובעת את מהלך הציור. הרב-שיח בין עבודתו של כהן לבין סימני דרך מוכרים בתולדות הציור מאפיין את כלל יצירתו. קנדינסקי, מונה, ציור-פעולה, ציור סיני – כל אלה ניתנים לזיהוי באותה מידה שניתן להתחקות אחר הנוף. נדמה אף שהאמן נהנה מההתכתבות הזאת, אפילו כמעין התגרות. אך האמן אינו מותיר אותנו שבויים ברב-שיח אמנותי ומוביל אותנו באמצעות המוליכים הרגשיים אל חוויה אישית, מטפיסית. נופיו של עינן כהן אינם שלווים. נהפוך הוא, בציורים רבים הוא פראי וסוער, אך בו בזמן אינטימי וקרוב. מיזוג מוזר זה בין יראה והתפעלות מן הנוף לבין אינטימיות הוא ביסוד תפישתו. העמדה הראשונה מצריכה סוג של ריחוק מהנוף, בעוד העמדה השנייה מחייבת יחס של קרבה, שליטה ובעלות.

כשדפדפתי לראשונה ברישומי הנוף, שנעשו בעפרונות צבעוניים, הרהרתי בתפישות מזרחיות, כמו למשל זן ובודהיזם, אך הם קרנו באורה של הארץ. גם מהציורים הגדולים יותר, באקריליק על נייר, עולה ניחוח הארץ וזאת מעבר לכל פרשנות שמציע האמן או שהרשתי לעצמי להעלות, כי עינן כהן, יליד זאגרב, ששהה שנים רבות באמסטרדם ובפריז הוא צייר נוף ישראלי.

2001

שושנה כהן ומרדכי גלדמן בשיחה על עינן כהן

מ. שלום לך שושנה. לפני שנתחיל בשיחתנו על עינן אגדיר את מטרותיה העיקריות. לפני כעשר שנים הצלחתי להביא אל הסטודיו של עינן ביפו את מנהל מוזיאון תל אביב המנוח ידידי הוותיק מוטי עומר. רציתי לעורר בו התלהבות כלפי יצירתו, כדי שיאפשר לי לאצור במוזיאון תערוכה מיצירותיו המאוחרות. אבל לתדהמתי עינן הציג בפניו אך ורק יצירות בינוניות והפגישה הביכה וציערה את כולנו. עומר כעס מאוד על שהטרחתי אותו ליפו בליל אינתיפאדה גשום וקר, וביני לעינן התייצבה חידה על הסיבות לנטייתו להסתיר את מיטבו ברגע המכריע. אנסה להבין בעזרתך את הצורך שלו להסתיר ולהסתתר, שגרם להערכתי לכך שלא זכה למקום ההולם אותו באמנות הישראלית. נפלו בחלקו במשך השנים גילויים רבים מאוד של הערכה מפי אמנים חשובים ומבקרים בולטים, הוא זכה בפרסים נכבדים ויצירותיו הוצגו בגלריות נכבדות – אבל הוא לא הציג באף אחד מהמוזיאונים הגדולים בישראל. הקו המנחה השני של שיחתנו יהיה נסיון למפות את התפתחות יצירתו של עינן – את המגמות וההשפעות שפעלו בה ואת ההבקעה של השנים הנפלאות בהן צייר ופיסל את מיטבו.

נתחיל בהתחלה, באחת ההתחלות האפשריות של הסיפורים של שניכם. כיצד התחיל הקשר ביניכם, איך נפגשתם ואיפה ?

ש. הכרתי את עינן בניו יורק ב-1979. הוא בא לניו יורק כדי לגשש אם כדאי לו לעבור לשם. אני למדתי בתקופה הזאת מוזיאולוגיה במוזיאון ויטני ובמסגרת לימודי בהאנטר קולג' כתבתי את תזת המ"א בתולדות האמנות על ג'יימס רוזנקוויסט, בהנחייתה של רוזלינד קראוס, וידיד משותף הפגיש בינינו. נוצרה כימיה טובה, ואחרי שבילינו יחד חודש וחצי, עינן ביקש שאבוא אתו לאמסטרדם שבה גר. הוא הרגיש שניו יורק גדולה עליו. אבל אחרי סיום התיזה העדפתי לנסוע לישראל ולנתק את הקשר, כי הרגשתי שלא ממש הכרתי אותו בגלל הזמן הקצר שהיינו יחד. עינן לא הרפה והגיע לישראל פעמיים כדי להדק את הקשר בינינו. אחרי לבטים רבים הסכמתי לבלות אתו עשרה ימים באמסטרדם כדי להחליט אם לעבור לשם. כבר הכרתי את האיש, את הרוך שבו, את האופי שלו, אבל לא הכרתי את אורח חייו. גם נפש האמן הייתה תעלומה בעיניי. כשהגעתי לאמסטרדם התפעלתי מהצניעות, הפשטות והמקוריות של חייו בדירה שלו. את רוב הרהיטים שהיו בה בנה בעצמו. גם התקשורת בינינו הייתה טובה. כך הבשילה אצלי ההחלטה לעבור להולנד. עינן היה באותם ימים גרוש טרי. הוא חי בנפרד מאשתו כבר שנים כי חזרה בתשובה.

מ. גם הבת שלו חזרה בתשובה ככל שאני זוכר.

ש. הבת חזרה בתשובה אחרי שחזרנו לארץ בהשפעת אִמהּ. נועה שהייתה נערה מדהימה ביופייה (היא עדיין כזו) ומקסימה במיוחד היא כיום אם לתשעה ילדים וסבתא לארבעה נכדים. די מדהים לחשוב שלעינן שבא משום מקום היו אחד עשר נכדים משני ילדיו וארבעה נינים מבתו. בכל אופן, הסכמתי להצטרף אליו באמסטרדם בכוונה להתחתן ולהקים משפחה לאחר זמן חיפשנו בית בארץ ומצאנו את הדירה ביפו וחזרנו לכאן ב-1986. הבית שקנינו היה חורבה ומה שקסם לי בו הייתה המרפסת העליונה שממנה ראינו נוף מרהיב, את הים ממערב, הרי יהודה נראו ממזרח, הרצלייה בצפון וראשון לציון בדרום. עינן שיפץ את הבית במו ידיו בעזרת פועל ערבי אחד בלבד. בתקופה הזו נולדה אביָה. 

מ. מדוע רצה עינן לחזור לישראל, הרי בהולנד היו לצייר כמוהו תנאים נפלאים?

להערכתי אחת הסיבות לחזרתו הייתה חיפושי הזהות שלו כאדם וכצייר. באמסטרדם – הוא היה שם כבר כעשרים שנה – עדיין לא הרגיש הולנדי. הוא לא מצא הגדרה זהותית מספקת והגדרה זהותית הייתה חשובה לו.

מ. בן כמה היה?

ש. בן חמישים ושלוש. היו לו בישראל שורשים שהחיים הממושכים באמסטרדם הרחיקו אותו מהם. והיה בו אי שקט זהותי מכמה סיבות. בין השאר מפני שהסתיר את עצמו מעצמו, כפי שעוד יתברר, בגלל החוויות הטראומטיות שעברו עליו בתקופת השואה.

מ. אני מניח שהיה מוטרד גם משאלת השייכות שלו.

ש. נכון. והוא החליט שהוא לא רוצה בזהות ההולנדית, למרות שהולנד הייתה מיטיבה ומאוד נוחה לו והוא אף פעם לא שכח זאת. היא אִפשרה לו לצייר בלי דאגות פרנסה. הוא קיבל מלגה קבועה לציירים ותמיכה כספית לסרטי אנימציה. בהולנד היה ארגון ממלכתי שנקרא BKR שרכש יצירות מהאמנים שהיו חברים בו, כדי לממן את חייהם. זה היה מאוד נוח.

מ. הוא היה חבר בארגון ה-BKR עשרים שנה?

ש. בערך. 

מ. אולי נעשה כאן רגרסיה מפרשת ההיכרות ביניכם ותספרי לי בקצרה את תולדותיו עד שנעשה חבר בארגון הזה. 

ש. עינן נולד בזגרב שביוגוסלביה ב-1933 לאם יהודייה ומעולם לא ידע מיהו אביו למרות שבני המשפחה של אמו כנראה ידעו את זהותו.

מ. היא התכוונה מלכתחילה להפוך לאם חד-הורית ?

ש. לא. היא נכנסה להריון במקרה. היא כבר הייתה מבוגרת, בת 40 בערך, כשילדה אותו. ה'כהן' בשמו של עינן הוא השם שלה. היו לה שתי אחיות, אח ואבא. אביה היה איש דתי קשה, שגירש את בנותיו מהבית בגלל שהתפקרו. אמו של עינן הייתה סוג של בוהמיינית, שהסתובבה עם טיפוסים מפוקפקים – עם עבריינים ועם אמנים שוליים. היא ואחותה התפרנסו מקריאה בקפה ומפרנסות מזדמנות מפוקפקות אחרות. למרות תנאי חייה היא פינקה מאוד את עינן. לדבריו לא פעם טרחה להביא לו בבוקר ממרחק רב קפה טוב. לקפה הייתה משמעות רבה לגביו עד סוף ימיו. הוא תמיד הביא מאמסטרדם קפה טוב במיוחד, אותו נהג לבשל. לדבריו היא לקחה אותו באופן קבוע לקולנוע. היא ראתה המון סרטים כשעינן לצדה. כנראה גם סרטים שלא התאימו לגילו כמו הסרט האנטישמי 'היהודי זיס'. כשהיה נרדם בסרט, החזירה אותו הביתה על זרועותיה.

מ. בן כמה היה כשלקחה אותו לסרטים?

ש. לא ברור, אך הוא התייתם ממנה בגיל שמונה. 

מ. היא הייתה אישה מיוחדת ומוזרה, אולי אישיות גבולית ואפילו עבריינית. זהו עניין מאוד מסובך וקשה להיוולד לאם כזאת וללא אב.

ש. עם זאת גם הייתה קומוניסטית. עבריינית בעלת אידיאולוגיה.

מ. היה משהו צועני באורח חייה.

ש. משהו כזה.

לא נשאר לעינן שום תצלום שלה. הוא נהג לומר שהיה לו מזל שהיא מתה מוקדם בחייו כי היא הייתה מאוד אובססיבית סביבו. "ניצלתי מידיה" נהג לסכם.

מ. היו לו סיבות נוספות להיות מרוצה ממותה המוקדם – היא לא הייתה דמות חינוכית יציבה משום בחינה ושום ילד לא היה בוחר לעצמו אם כזאת. עם זאת ברור מאליו שמותה היה בשבילו גם אבידה גדולה. היא הייתה המשען היחידי שלו בעולם בימים הנוראים שקדמו למלחמה ובחלק מימי המלחמה עצמה.

ש. היו לעינן כמה גרסאות על נסיבות מותה. גרסה אחת הייתה שנלקחה על ידי הקרואטים הנאצים, האושטאקים, למחנה ושם נורתה. אבל מי שהיה חברו הקרוב בקבוצת היתומים שכינסה הקהילה היהודית בזגרב אחרי השואה טען שעינן סיפר לו שהוא ואמו הלכו יחד ברחוב ועצרו אותם וירו בה לעיניו. לא ברור מהו הסיפור האמיתי. סיפור אחר על היעלמה הוא, שהיה לו יום הולדת והיא הלכה לקנות לו חליפת מלחים כמתנה ולא חזרה. ואז התחילו לחפש אותו.

מ. הנסיבות של ילדותו של עינן היו טראומטיות מהרבה בחינות ואחת הדרכים להתמודד איתן הייתה המצאת סיפורים, שלכל אחד מהם יש משמעות רגשית ברורה למדי.

ש. לסיפור על רצונה האחרון כביכול של אמו לקנות לו חליפת מלחים כמתנת יום הולדת הייתה חשיבות מיוחדת. בעקבותיו הוא רצה לעשות בזגרב מיצב גדול שנושאו הוא חליפת המלחים הזו. הוא רצה לתלות במקום ציבורי סדרה של חליפות מלחים ולחשב את גודלן לפי השנים שעברו, תחת הכותרת "זאת החליפה שאתם חייבים לי" או משהו כזה. אבל לבסוף התכנית לא יצאה אל הפועל.

מ. מתי צץ הרעיון המכאיב והמקסים הזה?

ש. בשנות האלפיים אולי.

מ. בואי נחזור לקו הכרונולוגי.

ש. עינן הילד נתפס כמה פעמים על ידי האושטאקים האכזריים. הוא נכלא באולם הגדול שבו כינסו את היהודים שנעצרו. בבקרים ראה שם, לפי דבריו, את אלה שהתאבדו בלילה בציאניד מכוסים בסדינים לבנים. איכשהו הוא הצליח להשתחרר ממקום המעצר המזוויע הזה, גם כשחזר ונכלא שם עוד פעמיים. הוא היה בן שמונה או תשע בימים ההם ומשפחתו החליטה להעביר אותו לבית יתומים בתקווה ששם האושטאקים לא ימצאו אותו. אבל הוא נמלט דרך חלון בבית היתומים וחזר למשפחתו המפוחדת. הם חששו שנוכחותו אצלם מסכנת את חייהם בגלל שחיפשו אחריו. בקצה הרחוב בו גרה המשפחה היה מחנה של הנוער הנאצי הקרואטי ומכר הציע לשלוח אותו לשם כילד מוסלמי, דבר שיסביר את היותו נימול. שינו קצת את שם המשפחה שלו ותחת השם החדש הוא חי במחנה הנאצי הזה שלוש שנים. 

מ. הוא חי שם תקופה ארוכה בזהות בדויה.

ש. נכון. הנערים והילדים עשו הרבה דברים נוראים שאחד מהם היה הלשנה על יהודים מסתתרים. והיו תפקידים קשים פיזית שכללו ניקוי רחובות, או משיית נשק של פרטיזנים מהנהר. עינן סיפר רק מעט על מעשיו כחבר בנוער הנאצי הזה ואני מניחה שרבצה עליו אשמה כבדה. הוא כן דיבר על שינוי הזהות השני שנכפה עליו – בימי ראשון הנערים והילדים הלכו לכנסייה ובה למד את התפילות הנוצריות. לדבריו די אהב את המצעדים אל הכנסיה כשהם לבושים במדים ונושאים דגלים. תמיד מתחשק ליפות חוויות כואבות וילדים הרי אוהבים דגלים ומדים. כשנגמרה המלחמה הוא נשלח על ידי המשפחה לקהילה היהודית שכינסה את היתומים. הוא למד שם שנתיים והיה לדבריו תלמיד מצטיין ובמיוחד בכתיבת פרוזה. מכאן כנראה נוצרה הבדיה שהוא שימש כראש ארגון הסופרים הקרואטים בהיותו בן שלוש- עשרה או ארבע-עשרה. 

מ. נראה שלבדיית סיפורים היה תפקיד חשוב בנפשו, כדי לטפל בטראומות ובמצוקות שבאו עליו. המלחמה הפגישה אותו עם חוויות קשות מאוד מידי יום ביומו שכללו גם עוני מרוד, רעב וקור. אבל הטראומות שלו התחילו מעצם לידתו לאם לא נשואה שאישיותה מוזרה ומופרעת.

ש. הוא לא רק כתב. הוא גם קרא הרבה, והקריאה גם היא סייעה לו לברוח ממצוקותיו. הוא היה תולעת ספרים עד יומו האחרון וקרא ספרי עיון וספרות יפה. במיוחד נמשך לספרי היסטוריה וקרא כל ביוגרפיה על היטלר ועל כל קציני האס.אס. הוא ידע את שמותיהם של כל הקצינים הגבוהים סביב היטלר וגם את סיפורי חייהם. הוא ידע גם את שמות כל המטוסים שלחמו במלחמת העולם השנייה. בסטודיו שלו היה תלוי סוג של מובייל עם מטוסים. מהקריאה היה לו ידע עצום, למרות שהשכלתו הפורמלית הייתה דלה. הוא היה אוטודידאקט במלוא מובן המילה. חלק גדול מהידע הרב שלו באמנות נרכש בקריאה.

מ. לאן הוא התגלגל בהמשך?

בקהילה היהודית הציגו לו שתי אפשרויות: לעלות לישראל או לנסוע לארה"ב ולהיות מאומץ. והוא בחר לעלות לארץ, למרות שאף פעם לא התחבר לקבוצה שאיתה הוא עלה. כנראה מפני ששמר בלבו את הסוד על מעשיו בתנועת הנוער הנאצי.

מ. זה כנראה באמת סוד איום שרק לך סיפר קטעים ממנו. אפשר להניח שאת המקרים הגרועים ביותר שעברו על נפשו הרכה בשנים האלה לא סיפר לאף אחד. הוא לקח את זיכרונותיו אל הקבר.

ש. לו היה מגלה להם את הסוד הזה, אפילו בחלקו, החברים בקבוצה היו מנדים אותו… אחדים מהם סיפרו שהיה מסוגר ולא השתלב בחברה. כשסיפרתי לבנו דגן – באחד מביקוריו בארץ – שבילדותו אביו היה בתנועת הנוער הנאצית, הוא נזכר ששמע ממנו סיפור אחר לגמרי. הוא סיפר לילדים שקפץ מרכבת ונמלט לאנשהו. הוא סיפר להם סיפור בדוי. לי הוא סיפר את האמת כי בטח בי, גם מפני שקרובי משפחה שלי התנסו בזוועות שקשה לדבר עליהן. 

מ. נראה שהסוד הזה והאשמה הכרוכה בו הפכו אותו לאדם שבמידה מסוימת תמיד הסתתר מעצמו ומאחרים.

ש. טוב, אנחנו הכרנו בסוף שנות השבעים. עד משפט אייכמן הוא לא יכול היה עדיין לספר סיפור כל כך קשה. רק אחרי המשפט היחס לניצולים החל להשתנות. אנשים הבינו שכל מה שהניצולים עשו, הדברים הנוראים ביותר, היה כדי להיאחז בחיים.

מ. מלבד נפש חומלת היו לך עוד יתרונות לגביו. התמחית בתולדות האמנות ולמדת אוצרות. התאמת מאוד לתפקיד אשת האמן. 

ש. יש בזה אמת. כשעינן הגיע ארצה הוא נשלח ישירות לקיבוץ 'שער העמקים' של השומר הצעיר. ושם העבידו אותם קשה. הקימו אותם בארבע בבוקר לעבודה בשדות לעקור בצלים ותפוחי אדמה. והלימודים העיקריים היו מלוּוים באינדוקטרינציה קומוניסטית.

מ. וכל זה כשהוא בודד לגמרי בעולם?

ש. היו לו אמנם בזגרב שתי דודות בעלות משפחה נוצרית, אבל זה לא תרם לו הרבה. הוא היה גלמוד ועני ופוסט טראומטי. מקור אחר לתסכול היה כעס וקנאה על כך שילדים מסוימים קיבלו יחס מועדף בתהליכי העלאתם ארצה ולאחרים היו משפחות בארץ .אבל ב'שער העמקים' הוא התחיל לצייר. ככל הנראה בהשפעת הצייר אלכס לוי, גם הוא ממוצא יוגוסלבי שהוריו היו בני הקיבוץ. אלכס הפך לידיד נפש של עינן להרבה שנים. הוא היה צייר מחונן שלמד באיטליה את הטכניקה של ציורי קיר. מותו הוא פרשה מסתורית שלא פוענחה עד היום – שרידי גופתו נמצאו ליד עין נטפים ב-1965-66. מאז לא מצא חבר כה קרוב, שאתו יכול היה לרקום סיפורים דמיוניים עד שפגש אחרי שנים את מוטי מזרחי הצייר והפסל שגם בו מצא עינן ידיד נפש דומה.

מ. מהר מאוד הבחינו בכשרונו של עינן והוא זכה לתמיכה רבה.

ש. למרות הידידות עם אלכס, עינן עזב את 'שער העמקים' ונדד מקיבוץ לקיבוץ עד שלבסוף חזר לשם. בעודו מחפש את מקומו בקיבוצי הצפון למד בקורס ציור ב'אורנים'. בצבא הבחינו בכישרון שלו בתחום הפלסטי, ובסוף תקופת שירותו הצבאי הוא היה תפאורן להקת הנח"ל. אחרי שחרורו עבר לחיפה שם עבד בבית חרושת לקרמיקה וכשנישא לאוריאלה נקלט בשפיים. לאחר מכן למד ב'מכון אבני' אצל שטרייכמן וסטימצקי. חבריו ללימודים היו אלימה, שמעון אבני, בוקי שוורץ ואחרים. בשפיים יצר גם בקרמיקה והיה לו תנור לשריפת יצירות בחומר. באותה תקופה גם עשה תכשיטים. כאשר עבר עם משפחתו לנתיב הל"ה קיבל שם באופן קבוע יומיים בשבוע לצייר.

מ. כבר בגיל צעיר עינן פועל כאמן רב-תחומי בכמה סוגות אמנותיות. סביר להניח שהתגלותו כאמן לעצמו ולסביבתו, גאלה את עינן מהפגיעה הנפשית העמוקה שיצרו בו אמו המעורערת, מותה המוקדם וטראומות המלחמה האחרות. נראה שהתגלות יכולתו היצירתית של עינן והתקבלותה בין אמני הקיבוצים הביאו מרפא מסוים לחוויות קשות של תלישות, בדידות וזרות. הוא מוצא את עצמו בחברה הקיבוצית, שהעיקה עליו מהרבה בחינות, כאדם מוערך – הודות לכישרונותיו הרבים וליכולת הסתגלות מיוחדת במינה. 

ש. ההכרה בכישרונו של עינן במסגרת הקיבוצית הגיעה לשיאה כשאיפשרו לו להשתלם באירופה. לקיבוץ המאוחד היה ועדה אמנותית שנוהלה על ידי יחיאל שמי ומשה קופפרמן. הם היו עוברים בין האמנים בקיבוצים וממליצים על הענקת שעות פנאי לציור והטבות אחרות. האמנים החשובים האלה נתנו לעינן מלגה שתאפשר לו ללמוד אמנות באירופה במשך שנה. 

מ. ברור ששמי וקופפרמן הבחינו שהיה מוכשר במיוחד. למרבה המזל המסגרת הקיבוצית לא רק אפשרה את התגלות כשרונותיו, היא גם טיפחה אותם בהשקעה כספית גדולה למדי במושגי הימים ההם. 

ש. נכון מאוד. עם קופפרמן, אגב, היינו בקשר טוב עד שנפטר.

מ. כיצד הוא ניצל את המלגה שקיבל?

ש. הוא התחיל בשוויצריה, כי גרו שם קרובי משפחה של אשתו, ושם נחשף ליצירות שהכיר מרפרודוקציות. היה לו חשוב במיוחד לראות אורגינלים של פול קלי אבל לטענתו הרפרודוקציות שמצא בארץ היו טובות מהציורים המקוריים. הוא התכוון להגיע לפריז, שהייתה בשנות החמישים בירת האמנות העולמית והתרכזו בה הרבה אמנים ישראלים. די מהר הגיע לשם, וגר בחדר עם פשפשים כשהוא מבשל לעצמו על גזייה קטנה. ההקצבה שקיבל הייתה מצומצמת מאוד והעוני הקשה עליו. לכן כששמע שבהולנד קיים ארגון ממלכתי שתומך באמנים החליט לנסות את הולנד. 

חשוב לציין כאן שהוא מאוד שמח לעזוב את הארץ. הוא לא התאקלם נפשית בישראל הקיבוצית. כלפי חוץ הוא מצא את מקומו: הוא התחתן עם בת קיבוץ שורשית וכישרונו כצייר הוכר. בנתיב הל"ה הוא היה אהוד מאוד והיה אחראי על הקישוט של הקיבוץ באירועים חגיגיים ובחגים. בכל זאת הוא לא אהב את חיי הקיבוץ והרגיש חנוק ומנותק. בשלב מסוים התחבר לאנתרופוסופים ישראלים ואייר את ספר האנתרופוסופיה הראשון שנכתב בעברית והדבר לא ממש הקל על תחושת הניכור שלו. לאמסטרדם הוא הגיע בלי לדעת אנגלית. שם פגש בבר את מריוס שהפך די מהר לידיד נפש. מריוס היה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של אמסטרדם והתנדב ללמד את עינן אנגלית. 

באמסטרדם, לאחר כמה חודשים, פנה להתקבל לארגון הציירים. כאשר התקבל הביא לשם את משפחתו – אשתו ושני ילדיו הקטנים דגן ונועה. עינן קיבל דירה בשכר דירה מסובסד ברחוב שממנו הובלו היהודים לרכבות שהסיעו אותם למחנות הריכוז. כתובת די נוראה.

מ. איך הם חיו באמסטרדם? הם הסתדרו? 

ש. בתחילה הם חיו בעוני. אבל עינן השתלב במהירות בחיי התרבות והבוהמה של אמסטרדם. מדובר בשנות השישים. הוא היה מעורב בהקמת מועדון 'פרדיסו', מהמועדונים הראשונים של תרבות הפופ, שבעבורו ביצע כמה פרויקטים, שלימים נקראו מיצבים.

מ. באיזה סגנון צייר באמסטרדם?

ש. עינן תמיד נמנע מכל מניירה והשתנה והתפתח בהתמדה גם מתוך חיפוש סקרני מאוד של חומרים חדשים. בארץ התחיל בציורים על דיקטים ובדים, וכמו ציירים אחרים שהיו בקיבוצי השומר הצעיר צייר בסגנון סוציאל ריאליסטי שהיה מקובל אז. אבל ככל שהעמיק בלימוד תולדות האמנות באירופה עבר לסגנון אישי שהושפע בעיקר מפיקאסו ומהאקספרסיוניסטים. עם הזמן נחשף גם להשפעות של לוצ'יו פונטנה, בעיקר בתקופה בה עבד בפלסטיק, ושל דה בופה, סם פרנסיס ומרק רותקו שאת יצירותיהם ראה בתערוכות.

מ. מתי התחיל ביצירות הפלסטיק שהן ממיטב יצירתו?

הוא לקח קורס לשימוש בחומרים פלסטיים באוניברסיטת דלפט ב-1969ויצר אובייקטים מפלסטיק שעוררו התפעלות גדולה. כשביקר בישראל הציג אותן ב'גלריה מבט' בתערוכה שפתחה את פעילות הגלריה. היצירות עוררו את הערכתו של יונה פישר שבחר בהן לייצג את ישראל בביאנלה של קאן. 'מוזיאון סטדליק' לאמנות מודרנית רכש כמה מיצירות הפלסטיק האלה. אבל הוא לא התקבע על המדיום הזה. כישרונו הרב-גוני חיפש תמיד ביטויים חדשים. במקביל ליצירה בפלסטיק עבר לסרטי אנימציה, שכפי שכבר אמרתי קודם הצליחו מאוד. הוא כתב צייר והפיק ארבעה סרטים מצוינים במהלך עשור. 

מ. איך הגיע לאנימציה?

בשנות השבעים בעקבות היכרות עם אנימטור החליט ללמוד אנימציה בסטודיו זגרב שהיה סטודיו גדול ומפורסם לאנימציה. כשחזר להולנד קיבל תקציבים לבימוי סרטי אנימציה אמנותיים שייצגו את הולנד והוצגו בפסטיבלים בינלאומיים. אחד מהם גם זכה בפרס ראשון באירוע שנערך במוזיאון פומפידו בפריז. היו לו גרפיקאים שעבדו איתו והיה לו מפיק. אבל כל זה לא היה קל. ניהול הצוות הכביד עליו והעבודה על שולחנות האור תבעה ריכוז רב. התקציב האחרון שקיבל היה להפקת סרט על מדרגות ודלתות שכתב, צייר והפיק בלי צוות. העבודה על הסרט הזה גרמה לו להתמוטטות נפשית ומאז לא רצה לראות או להראות את הסרטים שלו אפילו לי. רק בתחילת שנות האלפיים כשהעביר את הסרטים מפילם לדיסקים הוא הראה לי לראשונה את הסרטים. הסרטים איפשרו לו לתת ביטוי לדמיון, ליכולתו כמספר ולחוש ההומור שלו. 

מ. קשה להבין מה התרחש כאן. בתחום ההנפשה הוא הגיע מהר מאוד להישגים בינלאומיים וכשהיה בשיאו הוא התמוטט, פרש מתחום היצירה הזה ועטף את היצירות שעשה עד אז במעטה סוד – הוא לא רצה לראות אותן ולא להראות אותן. סביר להניח שהיה לו מעצור סביב הצלחה בגלל רגשות אשם עמוקים ובגלל הצורך שלו להסתיר ולהסתתר כדי לשמור על סודותיו. נפשו אסרה עליו חשיפה יתירה לאור זרקורים. נראה שהעכבות הנפשיות האלה המשיכו לפעול בו גם כשהבאתי את מוטי עומר לסטודיו שלו כדי שיאפשר לי לערוך לו תערוכה במוזיאון שבהנהלתו.

ש. גם הסיפור על המפגש שלו עם הברונית רוטשילד מאשר את התיאוריה שלך. הוא הוזמן להראות לה את יצירות הפלסטיק שלו אבל לרוע המזל תנאי מזג האויר השפיעו על המנגנון האלקטרומגנטי שהיה אמור לפעול בעבודות האלה ולא יצא כלום מהפגישה.

 מ. שושנה, בואי נדבר כעת על הציורים והפסלים מעיסת נייר שנעשו משנות האלפיים, שהתערוכה מבקשת להציג את מיטבם. הציורים שבחרתי לתערוכה כולם נוצרו פחות או יותר מסוף המאה ה-20 ואילך כשעינן חזר לחיות בישראל, ביפו, ברחוב יפת. הם צוירו בהשפעת מפגשו של עינן עם טכניקות ציור סיניות ברוח הדאואיזם והזן בודהיזם. אני חושב שהעניין שלי בזן בודהיזם במשך שנים רבות הוא זה שמשך אותי ליצירתו. היצירות הראשונות של עינן שבהן נתקלתי היו מופשטים רבי יופי של מקווי מים שהלהיבו אותי. חשתי באינטואיציה את זיקתן לציור הסיני בגלל סוג הנייר והשימוש במכחולים, למרות שעוררו מחשבות מיידיות על המונוטיפים של נופי הים של דגה, על הבריכות של קלוד מונה ועל האקוורלים של טרנר. בהדרגה נחשפתי לציורי נוף אחרים של עינן, על נייר ועל בד, שהיו זן בודהיסטיים מובהקים בספונטניות ובמיידיות שלהם, וזאת לרוב בלי לחקות ציור יפני או סיני.

ש. ב-1982 עינן לקח שיעורים פרטיים ברישום וציור סיני במשך שנה שלמה אצל ליי (M. Lay.F) – צייר סיני שנמלט מסין ומצא מקלט באמסטרדם. –כשהוא חזר לישראל התחילה אצלו תקופת ציור חדשה. הוא התחיל לצייר בקנה מידה קטן את הסביבה הקרובה שלו – את הסטודיו ואת יפו. הוא כאילו התחיל לצייר מבראשית. הוא רשם מודלית בעירום, יצא לצייר את סביבות יפו ואחר כך התרחק ויצא לנופי הגליל. הוא היה נוסע לגליל פעם בשבוע. הייתה לו תלמידה שנהגה והם היו מגיעים לסביבות הכנרת. לפעמים היה רושם מתוך המכונית ולפעמים יצאו מהרכב. הוא גם נהג לצאת עם התלמידים שלו לצייר בטבע. הוא לימד בכמה בתי ספר בעיקר רישום וציור במכחול הסיני – ב'מימד', ב'שנקר' וב'קלישר' ולימד ציור ב'מכון אבני'. שנים רבות הוא לימד גם באוניברסיטה העממית ברחובות.

מ. כשהתחיל לצייר ב-1986 את נופי הארץ בהפשטה גוברת והולכת, עינן יצר סגנון ציורי ייחודי לו. הציור החדש שלו סינתז השפעות רבות, מערביות ומזרחיות, אבל הוא היה גם מקורי. עד אז לא היה לעינן סגנון ציורי ייחודי, אבל כאן אחרי נפתולים שונים ומשונים הוא מצא את עצמו גם בטכניקות הציור, בסוג כתב היד, בצבעוניות ייחודית ובמגמה הרוחנית.

ש. כשהיה חוזר מהנוף לסטודיו היה מצייר בצבע עבודות פיגורטיביות ולאט לאט חזר לעבוד על נייר האריזה בן כמאה שנה שהביא מאמסטרדם. הוא קיבל במתנה גליל נייר כזה ובהולנד התחיל לצייר עליו את נופי השפלה השטוחים. בארץ הוא נטה להפשיט את הנופים והתרכז בצבעוניות ובצורות שנוצרו בעקבות השימוש המרובה במים ובשכבות צבע. הוא גם צייר על בדים ציורים מרגשים, אבל הדבר לא היה קל לו. הבד דרש ממנו ריכוז והתמסרות אחרת מהנייר. הנייר התאים מטבעו כביכול להכיל את מאוייו הרגשיים והצורניים. הוא היה עובד על בדים הרבה יותר מאשר על נייר – מצייר פעם אחרי פעם על אותו בד, כאילו מנע ממנו הבד שליטה מספקת על התוצאה. כשצייר על הנייר ניצל בלי קושי את נזילת המים החופשית לצרכיו. הבד הפחיד אותו.

מ. יש לא מעט ציירים החווים את הבד כמחייב יותר ולכן מאיים. ייתכן גם שאהב במיוחד נייר בגלל נטייתו לכתיבה ספרותית – בנעוריו הרי כתבו כמעט רק על נייר אבל צריך לזכור שכל ציורי האמנות הסינית והיפנית שאליהן נמשך נעשו על נייר בלבד. למרות הקשיים, יצירותיו על בדים הן לא פעם יצירות מופת, במיוחד אלה המנציחות תנועת אורות בדרכי ההר, המזכירות מעט את ציוריו של ג'קסון פולוק. 

גם בפיסול שלו, שבו עסק בשנותיו האחרונות, עשה שימוש בנייר, בעיסת נייר. הנושאים העיקריים של הפיסול הזה הם אורכידאות ססגוניות וארוטיות מאוד, הנראות לעתים כפרפרי ענק בעלי אופי דומה ומסכות הנראות כקטע מאינסוף הפנים של עינן. ההסתתרות מאחרי מסכה הרי הפכה אצלו לאורח חיים הכרחי. להערכתי, הפרחים והפרפרים עוסקים בעצמי הגרעיני, בתנועה הפוכה למסכות שעניינן הפרסונות המתחלפות וריבוי הפנים הפנימי.

ש. בכל אופן, הוא יצר על ניירות כתב ציור המיוחד רק לו. אין בארץ עוד מישהו שעבד בטכניקה הזו ובציור מסוג זה. זה הייחוד שלו. להערכתי סוג הציור שעינן פיתח כאן נובע גם מכך שנעשה רוחני יותר ומופשט יותר. הוא סוף-סוף מצא את עצמו בציור הרוחני הזה. ההתעסקות שלו במים הייתה משמעותית במיוחד. הוא אהב את הים ואת הכינרת (היה שחיין מחונן) והמים היו יסוד רב משמעות בשבילו. ההשתנות האינסופית של המים, זרימתם המתמדת מצורה לצורה הפכו אותם מטפורה מושלמת לזרם היצירתי המתחדש עוד ועוד שאפיין את פעילותו כאמן. 

מ. המים האימהיים, המכילים כרחם, הופכים בנקל מהיסוד שממנו נברא היקום לישות רוחנית מאוד בגלל השתקפויות האור. הם תמיד מיכל אורות. כשאת מדברת על הרוחניות של עינן למה את מתכוונת? מה הייתה הרוחניות בעולם שלו? אני נזכר בסרט על טרנר שהוצג כאן באחרונה (Mr. Turner של מייק לי). הוא מציג את טרנר כאדם גס ועילג, שלא היה מסוגל לנסח עניינים רוחניים – למרות האיכות המטאפיזית של רבים מנופי הים שלו. הוא קצת הזכיר לי את עינן שחוויתי אותו בעיקר כאדם יצרי מאוד וארצי.

ש. עינן נתפס לאמנות סינית שיש בה הרבה רוחניות ופילוסופיה שעניינה אותו. למרות שלא עשה מדיטציה בטכניקה מקובלת, הציור היה בשבילו מדיטציה שבה חווה וביטא את כוחותיו של הטבע ואת יופיו. באמצעות הציור הוא התמזג עם הטבע. הוא לא האמין באלוהים לא משום שהוא חשב שהוא לא קיים אלא משום שהוא לא ידע אם הוא קיים. 

מ. מסתבר שעינן היה אגנוסטי. הוא פעל בעצם כצייר זן בודהיסטי המתמזג עם מושא הציור שלו ולעולם אינו מדבר על אלוהים. 

ש. הוא קרא את התנ"ך כמה פעמים מצד אל צד וקרא בשקידה גם את הקוראן והברית החדשה. אני משערת שהוא חיפש תשובות לשאלות שאיני יודעת מהן . 

מ. היו עוד ביטויים לנטיות הרוחניות שלו?

ש. הוא אהב "מוזיקת עולם", מוזיקה רוחנית, והיו לו הרבה דיסקים של מוזיקה דתית. הוא הקשיב תמיד למיסות ורקוויאמים, למוסיקה ליטורגית נוצרית. ועוד דבר קצת משונה – הוא מאוד אהב בתי קברות והיה אובססיבי לגביהם. לא היה טיול שלא חיפש בו בית קברות. באמסטרדם היה בית קברות יהודי עתיק עם מצבות מעוצבות של גדולי יהדות ספרד שהגיעו להולנד אחרי הגירוש. לא היה מבקר אחד שהגיע לאמסטרדם שעינן לא לקח אותו לשם. כשנסענו לספרד דרך צרפת עצרנו לבקשתו בבתי הקברות הצבאיים של נופלי מלחמת העולם הראשונה והשנייה. הוא אהב לקרוא את השמות ולפנטז עליהם. גם בזגרב ביקרנו בבית הקברות לבני כל הדתות שהיה מיוחד במינו. המשיכה שלו לבתי קברות יש לה הרבה פנים. אבל בוודאי היא מבטאת לא רק את יצר המוות שלו, אלא גם את עניינו ב'מעבר' ב-beyond, בחיים בעולמות שאחרי המוות. יותר מזה, קבלת המוות מפתחת את הנפש לממד שמעבר לדחפי הקיום המידיים.

מ. תודה שושנה שאפשרת לי להתמצא מעט בעולמו הרוחני.

ש. חזרה לציורים, אני חושבת שציורי מקווי המים של עינן הם מאוד רוחניים ויש בהם מהנשגב. 

מ. בעיקר בגלל מעמדו של האור בציורים האלה. הם מזכירים את ציוריו של מונה, את המונוטיפים של דגה ואת המופשטים המדיטטיביים של רותקו. אבל הם אינם מרמזים על נוכחות האל או על אווירה רליגיוזית כמו הציור הרנסאנסי והבארוקי, ולעתים גם הרומנטי, אם להיזכר בדויד למשל.

עינן קרוב כפי שאמרנו לעולם הרוחני של הדאואיסטים והזן בודהיסטים. החוויות הרוחניות שלהם נובעות מהתמזגות עם הטבע – מנוכחות מוחלטת בכאן ובעכשיו. המֵעֶבֶר מבחינתם הוא בכאן ובעכשיו. כאשר אתה לגמרי מתמזג עם הטבע אתה משתחרר מהאגו ומאין סוף הפנטזיות המכוננות אותו במוחנו. ההתמזגות הזאת היא המדיטציה העליונה מבחינתם, המוליכה אל משהו שאין מילה אחרת לתארו מלבד "זה". המים הם יסוד המזמין התמזגות מטבעו.

ש. זאת הייתה המדיטציה של עינן. הוא לא עשה מדיטציות אחרות ככל הנראה מפחד לאבד שליטה על נפשו. 

מ. על החומרים הבלתי קבילים, הטראומטיים.

ש. אני חושבת שעינן מצא את השלווה שלו בזן בודהיזם. הוא הגיע לאיזה שקט. 

מ. השקט הזה מופר לגמרי בסוף חייו –

ש. מישהי שהייתה ידידה של עינן באמסטרדם ביקרה במוזיאון היהודי בבלגרד וגילתה שם תצלום של עינן הילד, באגרופים קפוצים, מתקופת השואה. היא שלחה לעינן את התצלום במייל וחוללה בנפשו סערה גדולה שלא נרגעה זמן רב.

מ. באיזה גיל עינן בתמונה?

ש. שמונה או תשע. לסוודר שלו מוצמד טלאי צהוב.

להערכתי, כשראה את התצלום הוא הוצף בזיכרונות שתמיד הצליח להדחיק. אלה היו זיכרונות שהיו קשורים אולי בראש ובראשונה לפעילותו בתנועת הנוער הנאצית ולכך ששרד בעוד סביבו נספו המונים וביניהם אמו. הוא לא ראה את התצלום עד אז ולא ידע מתי צולם. הוא שיער שהאושטאקים צילמו אותו באחת הפעמים שבהן נתפס על ידם. הצילום נמצא בארכיון ההיסטורי של זגרב שאליו פנה עינן בבירוריו הקדחתניים סביב מקור הצילום. התברר שהצילום נמצא בכל מוזיאון יהודי כולל ביד ושם וכלול בספרים שונים על השואה. בכל אופן מהרגע שהצילום הגיע אליו מצבו הנפשי הידרדר והלך ואי אפשר היה לעצור את התפוררותו הנפשית שהסתיימה בשבץ ובמוות אחרי אשפוז סיעודי ממושך.

מ. סיפור חייו של עינן התחיל באופן טרגי וגם הגיע לסופו באופן טרגי. הילדות המזוויעה שעברה עליו, שאותה הצליח להדחיק ולהסתיר מעצמו ומאחרים במשך שנים, כדי להשיג איזון שפוי וחיים יצירתיים וחושניים, קמה לבסוף על נפשו והרסה אותו, דחפה אותו אל מותו. אבל הוא השאיר מאחריו עולמות של יופי גדול, שבהם משתקפת נפשו רבת הפנים. התערוכה הזאת מבקשת להציג חלק מעזבונו העשיר.

2016

לעינן כהן * 

כְּאֵב שִׁחֵר יֹפִי 

בְּעוֹדִי מַמְתִּין לָ־4
נִסְתָּר מֵהַגֶּשֶׁם לְיַד בֵּית מִרְקַחַת
פִּתְאֹם הַכֹּל נֶהְפָּךְ לְיָפֶה
עַל אוֹפַנַּיִם שְׁנַיִם מֵאֶרִיתְרֵאָה 
יָפִים בְּעוֹר שֶׁנְהַבִּי שָׁחֹר
כִּפְסָלִים מֵאֹסֶף פָּרִיסָאִי
וְלֹא רָחוֹק מֵהַמַּחְסֶה 
נַעֲרָה קוֹפֶצֶת עִם מִטְרִיָּה 
וּמְנַסָּה לִמְחֹא כַּפּוֹת רַגְלַיִם
וּלְחוֹלֵל אֶת "לִרְקֹד בַּגֶּשֶׁם"
וְכִמְעַט מוֹעֶדֶת לִשְׁלוּלִית
וּכְשֶׁהַגֶּשֶׁם לְפֶתַע נֶעְצָר
עוֹבֵר חֲתִיךְ בִּמְעִיל עוֹר
מַדִּיף בֹּשֶׂם סִגָּלִיּוֹת
חֲצִי בַּקְבּוּק לְפָחוֹת
לְהַצְהִיר בָּרַבִּים שֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ
מִישֶׁהוּ שֶׁיַּפְרִיחַ בּוֹ פְּרָחִים
כָּל הַתּוֹפָעוֹת חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי
וְלֹא בִּכְדִי
רְגָעִים אַחֲרֵי בִּקּוּר בְּתַעֲרוּכָה
שֶׁל צַיַּר הֶהָרִים וְהַמַּיִם
יְדִידִי הַטּוֹב זֶה שָׁנִים
שֶׁיָּשַׁב בַּגָּלֶרְיָה בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים
וּבְקשִׁי זִהָה אוֹתִי
כְּלוֹמַר מִין צְחוֹק גַּמְלוֹנִי
וְסָפֵק דְּמָעוֹת בְּעֵינַיִם אֲדֻמּוֹת

שֶׁהָיָה בָּהֶן טֹהַר נוֹרָא

כְּאֵב שִׁחֵר יֹפִי לְהֵחָבֵא בּוֹ

*השיר נדפס בספר שיריו של מרדכי גלדמן 'קו לילה' ע' 34, הוצאת קשב לשירה 2015

מן המופשט האקספרסיוניסטי עד המופשט הסיני

מאת שושנה ארנפלד-כהן וחגי שגב

תערוכה זו [גלריה גרשטיין, תל אביב, 2013] חושפת בפעם הראשונה היבטים בלתי מוכרים ביצירתו המגוונת של עינן. למעלה מחמישים שנות יצירה מקופלות במבחר עבודות המציגות את התפתחותו כאמן, על התמורות שהתחוללו ביצירתו, לא אחת בהשפעת תהפוכותיה של המאה ה-20.
בתערוכה מוצגות עבודות מוקדמות מראשית יצירתו של עינן בשלהי שנות החמישים; משנות השישים והשבעים, שנות שהותו באמסטרדם, מוצגות יצירות שהן התנסויות וחקירות בציור; מתחילת שנות השמונים, עם שובו לארץ, מוצגות עבודות אקריליק על בד, ומתחילת המאה ה-21 – סדרת ציורי מים ועבודות בעיסת נייר.
במסעו האמנותי של עינן אפשר לזהות שני קטבים מנוגדים: בקוטב האחד, עבודות אקספרסיביות המשנות את דמות האדם באופן דרמטי עד כדי עיוות, בהשפעת הציור האירופי שלאחר מלחמת העולם השנייה, דוגמת אמני זרם הקוברה שבחנו את המצב הקיומי באמצעות דמויות מעוותות ומורכבות. אל הקוטב האחר, ציור מן הטבע, אליו פנה עינן עם שובו ארצה בשנת 1986. ביצירותיו אלה חיפש ביטוי הבעתי חדש ומנותק ממטענים וממשקעים העומדים בסימן מאבק ומשבר.
עינן נמשך ליסודות קמאיים, הן בטבע האנושי, הן בטבע הבראשיתי – ים, הרים, יערות. הוא נהג לצאת אל הנוף ולרשום אותו במכחול סיני ובצבעי פנדה. כך יצר רישומים אינטימיים ומינוריים ובה בעת וירטואוזיים בצבעוניותם ובקוויהם הרגישים. לאחר שרשם את המראות בשטח, עיבד את הרישומים בסטודיו כמו שמעבדים אדמה: הופכים, זורעים ומטפחים.
בתהליך זה הוציא עינן תחת ידו יצירות מורכבות ורב-שכבתיות התובעות התבוננות ממוקדת. העבודות מתייחסות לטבע, ואולם את מקום קווי המתאר הסמויים מן העין תופסים נופים מופשטים. בניגוד ליצירות האקספרסיביות שיצר באירופה (לרבות סרטי אנימציה), נופיו פועמים עתה ברוגע בהשפעת הציור הסיני ותורת הזן.
על סִפַּן של שנות האלפיים יצר עינן סדרת עבודות מים על נייר. כל עבודה נוצרה מדילול שכבות על שכבות של צבעים ומים על נייר שגילו יותר ממאה שנים, ביצירה כמו-אקראית המושכת את המכחול לצוּר צורות ומשטחי צבע עצומים. במגעו עם המים בתהליך דילול הצבע הפך הנייר גלי וספג בקימוריו את הצבע והמים. את ציורי המים יצר עינן מתוך שחרור שהעניק מקום גם לאקראיות בתהליך העבודה. תהליך העבודה הניב טופוגרפיה חיה ונושמת השואפת לחרוג ממצע הנייר הדו-ממדי.
לקראת שלהי העשור הראשון של המאה ה-21, בטרם לקה בשבץ מוחי, שוב עשה עינן תפנית ויצר סדרת מסכות מפוסלות וסחלבים מרשימים בממדיהם, ארוטיים ועתירי תשוקה, הנעים בין נרטיביות להפשטה, בין חומר לרוח.

2013