שושנה כהן ומרדכי גלדמן בשיחה על עינן כהן

מ. שלום לך שושנה. לפני שנתחיל בשיחתנו על עינן אגדיר את מטרותיה העיקריות. לפני כעשר שנים הצלחתי להביא אל הסטודיו של עינן ביפו את מנהל מוזיאון תל אביב המנוח ידידי הוותיק מוטי עומר. רציתי לעורר בו התלהבות כלפי יצירתו, כדי שיאפשר לי לאצור במוזיאון תערוכה מיצירותיו המאוחרות. אבל לתדהמתי עינן הציג בפניו אך ורק יצירות בינוניות והפגישה הביכה וציערה את כולנו. עומר כעס מאוד על שהטרחתי אותו ליפו בליל אינתיפאדה גשום וקר, וביני לעינן התייצבה חידה על הסיבות לנטייתו להסתיר את מיטבו ברגע המכריע. אנסה להבין בעזרתך את הצורך שלו להסתיר ולהסתתר, שגרם להערכתי לכך שלא זכה למקום ההולם אותו באמנות הישראלית. נפלו בחלקו במשך השנים גילויים רבים מאוד של הערכה מפי אמנים חשובים ומבקרים בולטים, הוא זכה בפרסים נכבדים ויצירותיו הוצגו בגלריות נכבדות – אבל הוא לא הציג באף אחד מהמוזיאונים הגדולים בישראל. הקו המנחה השני של שיחתנו יהיה נסיון למפות את התפתחות יצירתו של עינן – את המגמות וההשפעות שפעלו בה ואת ההבקעה של השנים הנפלאות בהן צייר ופיסל את מיטבו.

נתחיל בהתחלה, באחת ההתחלות האפשריות של הסיפורים של שניכם. כיצד התחיל הקשר ביניכם, איך נפגשתם ואיפה ?

ש. הכרתי את עינן בניו יורק ב-1979. הוא בא לניו יורק כדי לגשש אם כדאי לו לעבור לשם. אני למדתי בתקופה הזאת מוזיאולוגיה במוזיאון ויטני ובמסגרת לימודי בהאנטר קולג' כתבתי את תזת המ"א בתולדות האמנות על ג'יימס רוזנקוויסט, בהנחייתה של רוזלינד קראוס, וידיד משותף הפגיש בינינו. נוצרה כימיה טובה, ואחרי שבילינו יחד חודש וחצי, עינן ביקש שאבוא אתו לאמסטרדם שבה גר. הוא הרגיש שניו יורק גדולה עליו. אבל אחרי סיום התיזה העדפתי לנסוע לישראל ולנתק את הקשר, כי הרגשתי שלא ממש הכרתי אותו בגלל הזמן הקצר שהיינו יחד. עינן לא הרפה והגיע לישראל פעמיים כדי להדק את הקשר בינינו. אחרי לבטים רבים הסכמתי לבלות אתו עשרה ימים באמסטרדם כדי להחליט אם לעבור לשם. כבר הכרתי את האיש, את הרוך שבו, את האופי שלו, אבל לא הכרתי את אורח חייו. גם נפש האמן הייתה תעלומה בעיניי. כשהגעתי לאמסטרדם התפעלתי מהצניעות, הפשטות והמקוריות של חייו בדירה שלו. את רוב הרהיטים שהיו בה בנה בעצמו. גם התקשורת בינינו הייתה טובה. כך הבשילה אצלי ההחלטה לעבור להולנד. עינן היה באותם ימים גרוש טרי. הוא חי בנפרד מאשתו כבר שנים כי חזרה בתשובה.

מ. גם הבת שלו חזרה בתשובה ככל שאני זוכר.

ש. הבת חזרה בתשובה אחרי שחזרנו לארץ בהשפעת אִמהּ. נועה שהייתה נערה מדהימה ביופייה (היא עדיין כזו) ומקסימה במיוחד היא כיום אם לתשעה ילדים וסבתא לארבעה נכדים. די מדהים לחשוב שלעינן שבא משום מקום היו אחד עשר נכדים משני ילדיו וארבעה נינים מבתו. בכל אופן, הסכמתי להצטרף אליו באמסטרדם בכוונה להתחתן ולהקים משפחה לאחר זמן חיפשנו בית בארץ ומצאנו את הדירה ביפו וחזרנו לכאן ב-1986. הבית שקנינו היה חורבה ומה שקסם לי בו הייתה המרפסת העליונה שממנה ראינו נוף מרהיב, את הים ממערב, הרי יהודה נראו ממזרח, הרצלייה בצפון וראשון לציון בדרום. עינן שיפץ את הבית במו ידיו בעזרת פועל ערבי אחד בלבד. בתקופה הזו נולדה אביָה. 

מ. מדוע רצה עינן לחזור לישראל, הרי בהולנד היו לצייר כמוהו תנאים נפלאים?

להערכתי אחת הסיבות לחזרתו הייתה חיפושי הזהות שלו כאדם וכצייר. באמסטרדם – הוא היה שם כבר כעשרים שנה – עדיין לא הרגיש הולנדי. הוא לא מצא הגדרה זהותית מספקת והגדרה זהותית הייתה חשובה לו.

מ. בן כמה היה?

ש. בן חמישים ושלוש. היו לו בישראל שורשים שהחיים הממושכים באמסטרדם הרחיקו אותו מהם. והיה בו אי שקט זהותי מכמה סיבות. בין השאר מפני שהסתיר את עצמו מעצמו, כפי שעוד יתברר, בגלל החוויות הטראומטיות שעברו עליו בתקופת השואה.

מ. אני מניח שהיה מוטרד גם משאלת השייכות שלו.

ש. נכון. והוא החליט שהוא לא רוצה בזהות ההולנדית, למרות שהולנד הייתה מיטיבה ומאוד נוחה לו והוא אף פעם לא שכח זאת. היא אִפשרה לו לצייר בלי דאגות פרנסה. הוא קיבל מלגה קבועה לציירים ותמיכה כספית לסרטי אנימציה. בהולנד היה ארגון ממלכתי שנקרא BKR שרכש יצירות מהאמנים שהיו חברים בו, כדי לממן את חייהם. זה היה מאוד נוח.

מ. הוא היה חבר בארגון ה-BKR עשרים שנה?

ש. בערך. 

מ. אולי נעשה כאן רגרסיה מפרשת ההיכרות ביניכם ותספרי לי בקצרה את תולדותיו עד שנעשה חבר בארגון הזה. 

ש. עינן נולד בזגרב שביוגוסלביה ב-1933 לאם יהודייה ומעולם לא ידע מיהו אביו למרות שבני המשפחה של אמו כנראה ידעו את זהותו.

מ. היא התכוונה מלכתחילה להפוך לאם חד-הורית ?

ש. לא. היא נכנסה להריון במקרה. היא כבר הייתה מבוגרת, בת 40 בערך, כשילדה אותו. ה'כהן' בשמו של עינן הוא השם שלה. היו לה שתי אחיות, אח ואבא. אביה היה איש דתי קשה, שגירש את בנותיו מהבית בגלל שהתפקרו. אמו של עינן הייתה סוג של בוהמיינית, שהסתובבה עם טיפוסים מפוקפקים – עם עבריינים ועם אמנים שוליים. היא ואחותה התפרנסו מקריאה בקפה ומפרנסות מזדמנות מפוקפקות אחרות. למרות תנאי חייה היא פינקה מאוד את עינן. לדבריו לא פעם טרחה להביא לו בבוקר ממרחק רב קפה טוב. לקפה הייתה משמעות רבה לגביו עד סוף ימיו. הוא תמיד הביא מאמסטרדם קפה טוב במיוחד, אותו נהג לבשל. לדבריו היא לקחה אותו באופן קבוע לקולנוע. היא ראתה המון סרטים כשעינן לצדה. כנראה גם סרטים שלא התאימו לגילו כמו הסרט האנטישמי 'היהודי זיס'. כשהיה נרדם בסרט, החזירה אותו הביתה על זרועותיה.

מ. בן כמה היה כשלקחה אותו לסרטים?

ש. לא ברור, אך הוא התייתם ממנה בגיל שמונה. 

מ. היא הייתה אישה מיוחדת ומוזרה, אולי אישיות גבולית ואפילו עבריינית. זהו עניין מאוד מסובך וקשה להיוולד לאם כזאת וללא אב.

ש. עם זאת גם הייתה קומוניסטית. עבריינית בעלת אידיאולוגיה.

מ. היה משהו צועני באורח חייה.

ש. משהו כזה.

לא נשאר לעינן שום תצלום שלה. הוא נהג לומר שהיה לו מזל שהיא מתה מוקדם בחייו כי היא הייתה מאוד אובססיבית סביבו. "ניצלתי מידיה" נהג לסכם.

מ. היו לו סיבות נוספות להיות מרוצה ממותה המוקדם – היא לא הייתה דמות חינוכית יציבה משום בחינה ושום ילד לא היה בוחר לעצמו אם כזאת. עם זאת ברור מאליו שמותה היה בשבילו גם אבידה גדולה. היא הייתה המשען היחידי שלו בעולם בימים הנוראים שקדמו למלחמה ובחלק מימי המלחמה עצמה.

ש. היו לעינן כמה גרסאות על נסיבות מותה. גרסה אחת הייתה שנלקחה על ידי הקרואטים הנאצים, האושטאקים, למחנה ושם נורתה. אבל מי שהיה חברו הקרוב בקבוצת היתומים שכינסה הקהילה היהודית בזגרב אחרי השואה טען שעינן סיפר לו שהוא ואמו הלכו יחד ברחוב ועצרו אותם וירו בה לעיניו. לא ברור מהו הסיפור האמיתי. סיפור אחר על היעלמה הוא, שהיה לו יום הולדת והיא הלכה לקנות לו חליפת מלחים כמתנה ולא חזרה. ואז התחילו לחפש אותו.

מ. הנסיבות של ילדותו של עינן היו טראומטיות מהרבה בחינות ואחת הדרכים להתמודד איתן הייתה המצאת סיפורים, שלכל אחד מהם יש משמעות רגשית ברורה למדי.

ש. לסיפור על רצונה האחרון כביכול של אמו לקנות לו חליפת מלחים כמתנת יום הולדת הייתה חשיבות מיוחדת. בעקבותיו הוא רצה לעשות בזגרב מיצב גדול שנושאו הוא חליפת המלחים הזו. הוא רצה לתלות במקום ציבורי סדרה של חליפות מלחים ולחשב את גודלן לפי השנים שעברו, תחת הכותרת "זאת החליפה שאתם חייבים לי" או משהו כזה. אבל לבסוף התכנית לא יצאה אל הפועל.

מ. מתי צץ הרעיון המכאיב והמקסים הזה?

ש. בשנות האלפיים אולי.

מ. בואי נחזור לקו הכרונולוגי.

ש. עינן הילד נתפס כמה פעמים על ידי האושטאקים האכזריים. הוא נכלא באולם הגדול שבו כינסו את היהודים שנעצרו. בבקרים ראה שם, לפי דבריו, את אלה שהתאבדו בלילה בציאניד מכוסים בסדינים לבנים. איכשהו הוא הצליח להשתחרר ממקום המעצר המזוויע הזה, גם כשחזר ונכלא שם עוד פעמיים. הוא היה בן שמונה או תשע בימים ההם ומשפחתו החליטה להעביר אותו לבית יתומים בתקווה ששם האושטאקים לא ימצאו אותו. אבל הוא נמלט דרך חלון בבית היתומים וחזר למשפחתו המפוחדת. הם חששו שנוכחותו אצלם מסכנת את חייהם בגלל שחיפשו אחריו. בקצה הרחוב בו גרה המשפחה היה מחנה של הנוער הנאצי הקרואטי ומכר הציע לשלוח אותו לשם כילד מוסלמי, דבר שיסביר את היותו נימול. שינו קצת את שם המשפחה שלו ותחת השם החדש הוא חי במחנה הנאצי הזה שלוש שנים. 

מ. הוא חי שם תקופה ארוכה בזהות בדויה.

ש. נכון. הנערים והילדים עשו הרבה דברים נוראים שאחד מהם היה הלשנה על יהודים מסתתרים. והיו תפקידים קשים פיזית שכללו ניקוי רחובות, או משיית נשק של פרטיזנים מהנהר. עינן סיפר רק מעט על מעשיו כחבר בנוער הנאצי הזה ואני מניחה שרבצה עליו אשמה כבדה. הוא כן דיבר על שינוי הזהות השני שנכפה עליו – בימי ראשון הנערים והילדים הלכו לכנסייה ובה למד את התפילות הנוצריות. לדבריו די אהב את המצעדים אל הכנסיה כשהם לבושים במדים ונושאים דגלים. תמיד מתחשק ליפות חוויות כואבות וילדים הרי אוהבים דגלים ומדים. כשנגמרה המלחמה הוא נשלח על ידי המשפחה לקהילה היהודית שכינסה את היתומים. הוא למד שם שנתיים והיה לדבריו תלמיד מצטיין ובמיוחד בכתיבת פרוזה. מכאן כנראה נוצרה הבדיה שהוא שימש כראש ארגון הסופרים הקרואטים בהיותו בן שלוש- עשרה או ארבע-עשרה. 

מ. נראה שלבדיית סיפורים היה תפקיד חשוב בנפשו, כדי לטפל בטראומות ובמצוקות שבאו עליו. המלחמה הפגישה אותו עם חוויות קשות מאוד מידי יום ביומו שכללו גם עוני מרוד, רעב וקור. אבל הטראומות שלו התחילו מעצם לידתו לאם לא נשואה שאישיותה מוזרה ומופרעת.

ש. הוא לא רק כתב. הוא גם קרא הרבה, והקריאה גם היא סייעה לו לברוח ממצוקותיו. הוא היה תולעת ספרים עד יומו האחרון וקרא ספרי עיון וספרות יפה. במיוחד נמשך לספרי היסטוריה וקרא כל ביוגרפיה על היטלר ועל כל קציני האס.אס. הוא ידע את שמותיהם של כל הקצינים הגבוהים סביב היטלר וגם את סיפורי חייהם. הוא ידע גם את שמות כל המטוסים שלחמו במלחמת העולם השנייה. בסטודיו שלו היה תלוי סוג של מובייל עם מטוסים. מהקריאה היה לו ידע עצום, למרות שהשכלתו הפורמלית הייתה דלה. הוא היה אוטודידאקט במלוא מובן המילה. חלק גדול מהידע הרב שלו באמנות נרכש בקריאה.

מ. לאן הוא התגלגל בהמשך?

בקהילה היהודית הציגו לו שתי אפשרויות: לעלות לישראל או לנסוע לארה"ב ולהיות מאומץ. והוא בחר לעלות לארץ, למרות שאף פעם לא התחבר לקבוצה שאיתה הוא עלה. כנראה מפני ששמר בלבו את הסוד על מעשיו בתנועת הנוער הנאצי.

מ. זה כנראה באמת סוד איום שרק לך סיפר קטעים ממנו. אפשר להניח שאת המקרים הגרועים ביותר שעברו על נפשו הרכה בשנים האלה לא סיפר לאף אחד. הוא לקח את זיכרונותיו אל הקבר.

ש. לו היה מגלה להם את הסוד הזה, אפילו בחלקו, החברים בקבוצה היו מנדים אותו… אחדים מהם סיפרו שהיה מסוגר ולא השתלב בחברה. כשסיפרתי לבנו דגן – באחד מביקוריו בארץ – שבילדותו אביו היה בתנועת הנוער הנאצית, הוא נזכר ששמע ממנו סיפור אחר לגמרי. הוא סיפר לילדים שקפץ מרכבת ונמלט לאנשהו. הוא סיפר להם סיפור בדוי. לי הוא סיפר את האמת כי בטח בי, גם מפני שקרובי משפחה שלי התנסו בזוועות שקשה לדבר עליהן. 

מ. נראה שהסוד הזה והאשמה הכרוכה בו הפכו אותו לאדם שבמידה מסוימת תמיד הסתתר מעצמו ומאחרים.

ש. טוב, אנחנו הכרנו בסוף שנות השבעים. עד משפט אייכמן הוא לא יכול היה עדיין לספר סיפור כל כך קשה. רק אחרי המשפט היחס לניצולים החל להשתנות. אנשים הבינו שכל מה שהניצולים עשו, הדברים הנוראים ביותר, היה כדי להיאחז בחיים.

מ. מלבד נפש חומלת היו לך עוד יתרונות לגביו. התמחית בתולדות האמנות ולמדת אוצרות. התאמת מאוד לתפקיד אשת האמן. 

ש. יש בזה אמת. כשעינן הגיע ארצה הוא נשלח ישירות לקיבוץ 'שער העמקים' של השומר הצעיר. ושם העבידו אותם קשה. הקימו אותם בארבע בבוקר לעבודה בשדות לעקור בצלים ותפוחי אדמה. והלימודים העיקריים היו מלוּוים באינדוקטרינציה קומוניסטית.

מ. וכל זה כשהוא בודד לגמרי בעולם?

ש. היו לו אמנם בזגרב שתי דודות בעלות משפחה נוצרית, אבל זה לא תרם לו הרבה. הוא היה גלמוד ועני ופוסט טראומטי. מקור אחר לתסכול היה כעס וקנאה על כך שילדים מסוימים קיבלו יחס מועדף בתהליכי העלאתם ארצה ולאחרים היו משפחות בארץ .אבל ב'שער העמקים' הוא התחיל לצייר. ככל הנראה בהשפעת הצייר אלכס לוי, גם הוא ממוצא יוגוסלבי שהוריו היו בני הקיבוץ. אלכס הפך לידיד נפש של עינן להרבה שנים. הוא היה צייר מחונן שלמד באיטליה את הטכניקה של ציורי קיר. מותו הוא פרשה מסתורית שלא פוענחה עד היום – שרידי גופתו נמצאו ליד עין נטפים ב-1965-66. מאז לא מצא חבר כה קרוב, שאתו יכול היה לרקום סיפורים דמיוניים עד שפגש אחרי שנים את מוטי מזרחי הצייר והפסל שגם בו מצא עינן ידיד נפש דומה.

מ. מהר מאוד הבחינו בכשרונו של עינן והוא זכה לתמיכה רבה.

ש. למרות הידידות עם אלכס, עינן עזב את 'שער העמקים' ונדד מקיבוץ לקיבוץ עד שלבסוף חזר לשם. בעודו מחפש את מקומו בקיבוצי הצפון למד בקורס ציור ב'אורנים'. בצבא הבחינו בכישרון שלו בתחום הפלסטי, ובסוף תקופת שירותו הצבאי הוא היה תפאורן להקת הנח"ל. אחרי שחרורו עבר לחיפה שם עבד בבית חרושת לקרמיקה וכשנישא לאוריאלה נקלט בשפיים. לאחר מכן למד ב'מכון אבני' אצל שטרייכמן וסטימצקי. חבריו ללימודים היו אלימה, שמעון אבני, בוקי שוורץ ואחרים. בשפיים יצר גם בקרמיקה והיה לו תנור לשריפת יצירות בחומר. באותה תקופה גם עשה תכשיטים. כאשר עבר עם משפחתו לנתיב הל"ה קיבל שם באופן קבוע יומיים בשבוע לצייר.

מ. כבר בגיל צעיר עינן פועל כאמן רב-תחומי בכמה סוגות אמנותיות. סביר להניח שהתגלותו כאמן לעצמו ולסביבתו, גאלה את עינן מהפגיעה הנפשית העמוקה שיצרו בו אמו המעורערת, מותה המוקדם וטראומות המלחמה האחרות. נראה שהתגלות יכולתו היצירתית של עינן והתקבלותה בין אמני הקיבוצים הביאו מרפא מסוים לחוויות קשות של תלישות, בדידות וזרות. הוא מוצא את עצמו בחברה הקיבוצית, שהעיקה עליו מהרבה בחינות, כאדם מוערך – הודות לכישרונותיו הרבים וליכולת הסתגלות מיוחדת במינה. 

ש. ההכרה בכישרונו של עינן במסגרת הקיבוצית הגיעה לשיאה כשאיפשרו לו להשתלם באירופה. לקיבוץ המאוחד היה ועדה אמנותית שנוהלה על ידי יחיאל שמי ומשה קופפרמן. הם היו עוברים בין האמנים בקיבוצים וממליצים על הענקת שעות פנאי לציור והטבות אחרות. האמנים החשובים האלה נתנו לעינן מלגה שתאפשר לו ללמוד אמנות באירופה במשך שנה. 

מ. ברור ששמי וקופפרמן הבחינו שהיה מוכשר במיוחד. למרבה המזל המסגרת הקיבוצית לא רק אפשרה את התגלות כשרונותיו, היא גם טיפחה אותם בהשקעה כספית גדולה למדי במושגי הימים ההם. 

ש. נכון מאוד. עם קופפרמן, אגב, היינו בקשר טוב עד שנפטר.

מ. כיצד הוא ניצל את המלגה שקיבל?

ש. הוא התחיל בשוויצריה, כי גרו שם קרובי משפחה של אשתו, ושם נחשף ליצירות שהכיר מרפרודוקציות. היה לו חשוב במיוחד לראות אורגינלים של פול קלי אבל לטענתו הרפרודוקציות שמצא בארץ היו טובות מהציורים המקוריים. הוא התכוון להגיע לפריז, שהייתה בשנות החמישים בירת האמנות העולמית והתרכזו בה הרבה אמנים ישראלים. די מהר הגיע לשם, וגר בחדר עם פשפשים כשהוא מבשל לעצמו על גזייה קטנה. ההקצבה שקיבל הייתה מצומצמת מאוד והעוני הקשה עליו. לכן כששמע שבהולנד קיים ארגון ממלכתי שתומך באמנים החליט לנסות את הולנד. 

חשוב לציין כאן שהוא מאוד שמח לעזוב את הארץ. הוא לא התאקלם נפשית בישראל הקיבוצית. כלפי חוץ הוא מצא את מקומו: הוא התחתן עם בת קיבוץ שורשית וכישרונו כצייר הוכר. בנתיב הל"ה הוא היה אהוד מאוד והיה אחראי על הקישוט של הקיבוץ באירועים חגיגיים ובחגים. בכל זאת הוא לא אהב את חיי הקיבוץ והרגיש חנוק ומנותק. בשלב מסוים התחבר לאנתרופוסופים ישראלים ואייר את ספר האנתרופוסופיה הראשון שנכתב בעברית והדבר לא ממש הקל על תחושת הניכור שלו. לאמסטרדם הוא הגיע בלי לדעת אנגלית. שם פגש בבר את מריוס שהפך די מהר לידיד נפש. מריוס היה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של אמסטרדם והתנדב ללמד את עינן אנגלית. 

באמסטרדם, לאחר כמה חודשים, פנה להתקבל לארגון הציירים. כאשר התקבל הביא לשם את משפחתו – אשתו ושני ילדיו הקטנים דגן ונועה. עינן קיבל דירה בשכר דירה מסובסד ברחוב שממנו הובלו היהודים לרכבות שהסיעו אותם למחנות הריכוז. כתובת די נוראה.

מ. איך הם חיו באמסטרדם? הם הסתדרו? 

ש. בתחילה הם חיו בעוני. אבל עינן השתלב במהירות בחיי התרבות והבוהמה של אמסטרדם. מדובר בשנות השישים. הוא היה מעורב בהקמת מועדון 'פרדיסו', מהמועדונים הראשונים של תרבות הפופ, שבעבורו ביצע כמה פרויקטים, שלימים נקראו מיצבים.

מ. באיזה סגנון צייר באמסטרדם?

ש. עינן תמיד נמנע מכל מניירה והשתנה והתפתח בהתמדה גם מתוך חיפוש סקרני מאוד של חומרים חדשים. בארץ התחיל בציורים על דיקטים ובדים, וכמו ציירים אחרים שהיו בקיבוצי השומר הצעיר צייר בסגנון סוציאל ריאליסטי שהיה מקובל אז. אבל ככל שהעמיק בלימוד תולדות האמנות באירופה עבר לסגנון אישי שהושפע בעיקר מפיקאסו ומהאקספרסיוניסטים. עם הזמן נחשף גם להשפעות של לוצ'יו פונטנה, בעיקר בתקופה בה עבד בפלסטיק, ושל דה בופה, סם פרנסיס ומרק רותקו שאת יצירותיהם ראה בתערוכות.

מ. מתי התחיל ביצירות הפלסטיק שהן ממיטב יצירתו?

הוא לקח קורס לשימוש בחומרים פלסטיים באוניברסיטת דלפט ב-1969ויצר אובייקטים מפלסטיק שעוררו התפעלות גדולה. כשביקר בישראל הציג אותן ב'גלריה מבט' בתערוכה שפתחה את פעילות הגלריה. היצירות עוררו את הערכתו של יונה פישר שבחר בהן לייצג את ישראל בביאנלה של קאן. 'מוזיאון סטדליק' לאמנות מודרנית רכש כמה מיצירות הפלסטיק האלה. אבל הוא לא התקבע על המדיום הזה. כישרונו הרב-גוני חיפש תמיד ביטויים חדשים. במקביל ליצירה בפלסטיק עבר לסרטי אנימציה, שכפי שכבר אמרתי קודם הצליחו מאוד. הוא כתב צייר והפיק ארבעה סרטים מצוינים במהלך עשור. 

מ. איך הגיע לאנימציה?

בשנות השבעים בעקבות היכרות עם אנימטור החליט ללמוד אנימציה בסטודיו זגרב שהיה סטודיו גדול ומפורסם לאנימציה. כשחזר להולנד קיבל תקציבים לבימוי סרטי אנימציה אמנותיים שייצגו את הולנד והוצגו בפסטיבלים בינלאומיים. אחד מהם גם זכה בפרס ראשון באירוע שנערך במוזיאון פומפידו בפריז. היו לו גרפיקאים שעבדו איתו והיה לו מפיק. אבל כל זה לא היה קל. ניהול הצוות הכביד עליו והעבודה על שולחנות האור תבעה ריכוז רב. התקציב האחרון שקיבל היה להפקת סרט על מדרגות ודלתות שכתב, צייר והפיק בלי צוות. העבודה על הסרט הזה גרמה לו להתמוטטות נפשית ומאז לא רצה לראות או להראות את הסרטים שלו אפילו לי. רק בתחילת שנות האלפיים כשהעביר את הסרטים מפילם לדיסקים הוא הראה לי לראשונה את הסרטים. הסרטים איפשרו לו לתת ביטוי לדמיון, ליכולתו כמספר ולחוש ההומור שלו. 

מ. קשה להבין מה התרחש כאן. בתחום ההנפשה הוא הגיע מהר מאוד להישגים בינלאומיים וכשהיה בשיאו הוא התמוטט, פרש מתחום היצירה הזה ועטף את היצירות שעשה עד אז במעטה סוד – הוא לא רצה לראות אותן ולא להראות אותן. סביר להניח שהיה לו מעצור סביב הצלחה בגלל רגשות אשם עמוקים ובגלל הצורך שלו להסתיר ולהסתתר כדי לשמור על סודותיו. נפשו אסרה עליו חשיפה יתירה לאור זרקורים. נראה שהעכבות הנפשיות האלה המשיכו לפעול בו גם כשהבאתי את מוטי עומר לסטודיו שלו כדי שיאפשר לי לערוך לו תערוכה במוזיאון שבהנהלתו.

ש. גם הסיפור על המפגש שלו עם הברונית רוטשילד מאשר את התיאוריה שלך. הוא הוזמן להראות לה את יצירות הפלסטיק שלו אבל לרוע המזל תנאי מזג האויר השפיעו על המנגנון האלקטרומגנטי שהיה אמור לפעול בעבודות האלה ולא יצא כלום מהפגישה.

 מ. שושנה, בואי נדבר כעת על הציורים והפסלים מעיסת נייר שנעשו משנות האלפיים, שהתערוכה מבקשת להציג את מיטבם. הציורים שבחרתי לתערוכה כולם נוצרו פחות או יותר מסוף המאה ה-20 ואילך כשעינן חזר לחיות בישראל, ביפו, ברחוב יפת. הם צוירו בהשפעת מפגשו של עינן עם טכניקות ציור סיניות ברוח הדאואיזם והזן בודהיזם. אני חושב שהעניין שלי בזן בודהיזם במשך שנים רבות הוא זה שמשך אותי ליצירתו. היצירות הראשונות של עינן שבהן נתקלתי היו מופשטים רבי יופי של מקווי מים שהלהיבו אותי. חשתי באינטואיציה את זיקתן לציור הסיני בגלל סוג הנייר והשימוש במכחולים, למרות שעוררו מחשבות מיידיות על המונוטיפים של נופי הים של דגה, על הבריכות של קלוד מונה ועל האקוורלים של טרנר. בהדרגה נחשפתי לציורי נוף אחרים של עינן, על נייר ועל בד, שהיו זן בודהיסטיים מובהקים בספונטניות ובמיידיות שלהם, וזאת לרוב בלי לחקות ציור יפני או סיני.

ש. ב-1982 עינן לקח שיעורים פרטיים ברישום וציור סיני במשך שנה שלמה אצל ליי (M. Lay.F) – צייר סיני שנמלט מסין ומצא מקלט באמסטרדם. –כשהוא חזר לישראל התחילה אצלו תקופת ציור חדשה. הוא התחיל לצייר בקנה מידה קטן את הסביבה הקרובה שלו – את הסטודיו ואת יפו. הוא כאילו התחיל לצייר מבראשית. הוא רשם מודלית בעירום, יצא לצייר את סביבות יפו ואחר כך התרחק ויצא לנופי הגליל. הוא היה נוסע לגליל פעם בשבוע. הייתה לו תלמידה שנהגה והם היו מגיעים לסביבות הכנרת. לפעמים היה רושם מתוך המכונית ולפעמים יצאו מהרכב. הוא גם נהג לצאת עם התלמידים שלו לצייר בטבע. הוא לימד בכמה בתי ספר בעיקר רישום וציור במכחול הסיני – ב'מימד', ב'שנקר' וב'קלישר' ולימד ציור ב'מכון אבני'. שנים רבות הוא לימד גם באוניברסיטה העממית ברחובות.

מ. כשהתחיל לצייר ב-1986 את נופי הארץ בהפשטה גוברת והולכת, עינן יצר סגנון ציורי ייחודי לו. הציור החדש שלו סינתז השפעות רבות, מערביות ומזרחיות, אבל הוא היה גם מקורי. עד אז לא היה לעינן סגנון ציורי ייחודי, אבל כאן אחרי נפתולים שונים ומשונים הוא מצא את עצמו גם בטכניקות הציור, בסוג כתב היד, בצבעוניות ייחודית ובמגמה הרוחנית.

ש. כשהיה חוזר מהנוף לסטודיו היה מצייר בצבע עבודות פיגורטיביות ולאט לאט חזר לעבוד על נייר האריזה בן כמאה שנה שהביא מאמסטרדם. הוא קיבל במתנה גליל נייר כזה ובהולנד התחיל לצייר עליו את נופי השפלה השטוחים. בארץ הוא נטה להפשיט את הנופים והתרכז בצבעוניות ובצורות שנוצרו בעקבות השימוש המרובה במים ובשכבות צבע. הוא גם צייר על בדים ציורים מרגשים, אבל הדבר לא היה קל לו. הבד דרש ממנו ריכוז והתמסרות אחרת מהנייר. הנייר התאים מטבעו כביכול להכיל את מאוייו הרגשיים והצורניים. הוא היה עובד על בדים הרבה יותר מאשר על נייר – מצייר פעם אחרי פעם על אותו בד, כאילו מנע ממנו הבד שליטה מספקת על התוצאה. כשצייר על הנייר ניצל בלי קושי את נזילת המים החופשית לצרכיו. הבד הפחיד אותו.

מ. יש לא מעט ציירים החווים את הבד כמחייב יותר ולכן מאיים. ייתכן גם שאהב במיוחד נייר בגלל נטייתו לכתיבה ספרותית – בנעוריו הרי כתבו כמעט רק על נייר אבל צריך לזכור שכל ציורי האמנות הסינית והיפנית שאליהן נמשך נעשו על נייר בלבד. למרות הקשיים, יצירותיו על בדים הן לא פעם יצירות מופת, במיוחד אלה המנציחות תנועת אורות בדרכי ההר, המזכירות מעט את ציוריו של ג'קסון פולוק. 

גם בפיסול שלו, שבו עסק בשנותיו האחרונות, עשה שימוש בנייר, בעיסת נייר. הנושאים העיקריים של הפיסול הזה הם אורכידאות ססגוניות וארוטיות מאוד, הנראות לעתים כפרפרי ענק בעלי אופי דומה ומסכות הנראות כקטע מאינסוף הפנים של עינן. ההסתתרות מאחרי מסכה הרי הפכה אצלו לאורח חיים הכרחי. להערכתי, הפרחים והפרפרים עוסקים בעצמי הגרעיני, בתנועה הפוכה למסכות שעניינן הפרסונות המתחלפות וריבוי הפנים הפנימי.

ש. בכל אופן, הוא יצר על ניירות כתב ציור המיוחד רק לו. אין בארץ עוד מישהו שעבד בטכניקה הזו ובציור מסוג זה. זה הייחוד שלו. להערכתי סוג הציור שעינן פיתח כאן נובע גם מכך שנעשה רוחני יותר ומופשט יותר. הוא סוף-סוף מצא את עצמו בציור הרוחני הזה. ההתעסקות שלו במים הייתה משמעותית במיוחד. הוא אהב את הים ואת הכינרת (היה שחיין מחונן) והמים היו יסוד רב משמעות בשבילו. ההשתנות האינסופית של המים, זרימתם המתמדת מצורה לצורה הפכו אותם מטפורה מושלמת לזרם היצירתי המתחדש עוד ועוד שאפיין את פעילותו כאמן. 

מ. המים האימהיים, המכילים כרחם, הופכים בנקל מהיסוד שממנו נברא היקום לישות רוחנית מאוד בגלל השתקפויות האור. הם תמיד מיכל אורות. כשאת מדברת על הרוחניות של עינן למה את מתכוונת? מה הייתה הרוחניות בעולם שלו? אני נזכר בסרט על טרנר שהוצג כאן באחרונה (Mr. Turner של מייק לי). הוא מציג את טרנר כאדם גס ועילג, שלא היה מסוגל לנסח עניינים רוחניים – למרות האיכות המטאפיזית של רבים מנופי הים שלו. הוא קצת הזכיר לי את עינן שחוויתי אותו בעיקר כאדם יצרי מאוד וארצי.

ש. עינן נתפס לאמנות סינית שיש בה הרבה רוחניות ופילוסופיה שעניינה אותו. למרות שלא עשה מדיטציה בטכניקה מקובלת, הציור היה בשבילו מדיטציה שבה חווה וביטא את כוחותיו של הטבע ואת יופיו. באמצעות הציור הוא התמזג עם הטבע. הוא לא האמין באלוהים לא משום שהוא חשב שהוא לא קיים אלא משום שהוא לא ידע אם הוא קיים. 

מ. מסתבר שעינן היה אגנוסטי. הוא פעל בעצם כצייר זן בודהיסטי המתמזג עם מושא הציור שלו ולעולם אינו מדבר על אלוהים. 

ש. הוא קרא את התנ"ך כמה פעמים מצד אל צד וקרא בשקידה גם את הקוראן והברית החדשה. אני משערת שהוא חיפש תשובות לשאלות שאיני יודעת מהן . 

מ. היו עוד ביטויים לנטיות הרוחניות שלו?

ש. הוא אהב "מוזיקת עולם", מוזיקה רוחנית, והיו לו הרבה דיסקים של מוזיקה דתית. הוא הקשיב תמיד למיסות ורקוויאמים, למוסיקה ליטורגית נוצרית. ועוד דבר קצת משונה – הוא מאוד אהב בתי קברות והיה אובססיבי לגביהם. לא היה טיול שלא חיפש בו בית קברות. באמסטרדם היה בית קברות יהודי עתיק עם מצבות מעוצבות של גדולי יהדות ספרד שהגיעו להולנד אחרי הגירוש. לא היה מבקר אחד שהגיע לאמסטרדם שעינן לא לקח אותו לשם. כשנסענו לספרד דרך צרפת עצרנו לבקשתו בבתי הקברות הצבאיים של נופלי מלחמת העולם הראשונה והשנייה. הוא אהב לקרוא את השמות ולפנטז עליהם. גם בזגרב ביקרנו בבית הקברות לבני כל הדתות שהיה מיוחד במינו. המשיכה שלו לבתי קברות יש לה הרבה פנים. אבל בוודאי היא מבטאת לא רק את יצר המוות שלו, אלא גם את עניינו ב'מעבר' ב-beyond, בחיים בעולמות שאחרי המוות. יותר מזה, קבלת המוות מפתחת את הנפש לממד שמעבר לדחפי הקיום המידיים.

מ. תודה שושנה שאפשרת לי להתמצא מעט בעולמו הרוחני.

ש. חזרה לציורים, אני חושבת שציורי מקווי המים של עינן הם מאוד רוחניים ויש בהם מהנשגב. 

מ. בעיקר בגלל מעמדו של האור בציורים האלה. הם מזכירים את ציוריו של מונה, את המונוטיפים של דגה ואת המופשטים המדיטטיביים של רותקו. אבל הם אינם מרמזים על נוכחות האל או על אווירה רליגיוזית כמו הציור הרנסאנסי והבארוקי, ולעתים גם הרומנטי, אם להיזכר בדויד למשל.

עינן קרוב כפי שאמרנו לעולם הרוחני של הדאואיסטים והזן בודהיסטים. החוויות הרוחניות שלהם נובעות מהתמזגות עם הטבע – מנוכחות מוחלטת בכאן ובעכשיו. המֵעֶבֶר מבחינתם הוא בכאן ובעכשיו. כאשר אתה לגמרי מתמזג עם הטבע אתה משתחרר מהאגו ומאין סוף הפנטזיות המכוננות אותו במוחנו. ההתמזגות הזאת היא המדיטציה העליונה מבחינתם, המוליכה אל משהו שאין מילה אחרת לתארו מלבד "זה". המים הם יסוד המזמין התמזגות מטבעו.

ש. זאת הייתה המדיטציה של עינן. הוא לא עשה מדיטציות אחרות ככל הנראה מפחד לאבד שליטה על נפשו. 

מ. על החומרים הבלתי קבילים, הטראומטיים.

ש. אני חושבת שעינן מצא את השלווה שלו בזן בודהיזם. הוא הגיע לאיזה שקט. 

מ. השקט הזה מופר לגמרי בסוף חייו –

ש. מישהי שהייתה ידידה של עינן באמסטרדם ביקרה במוזיאון היהודי בבלגרד וגילתה שם תצלום של עינן הילד, באגרופים קפוצים, מתקופת השואה. היא שלחה לעינן את התצלום במייל וחוללה בנפשו סערה גדולה שלא נרגעה זמן רב.

מ. באיזה גיל עינן בתמונה?

ש. שמונה או תשע. לסוודר שלו מוצמד טלאי צהוב.

להערכתי, כשראה את התצלום הוא הוצף בזיכרונות שתמיד הצליח להדחיק. אלה היו זיכרונות שהיו קשורים אולי בראש ובראשונה לפעילותו בתנועת הנוער הנאצית ולכך ששרד בעוד סביבו נספו המונים וביניהם אמו. הוא לא ראה את התצלום עד אז ולא ידע מתי צולם. הוא שיער שהאושטאקים צילמו אותו באחת הפעמים שבהן נתפס על ידם. הצילום נמצא בארכיון ההיסטורי של זגרב שאליו פנה עינן בבירוריו הקדחתניים סביב מקור הצילום. התברר שהצילום נמצא בכל מוזיאון יהודי כולל ביד ושם וכלול בספרים שונים על השואה. בכל אופן מהרגע שהצילום הגיע אליו מצבו הנפשי הידרדר והלך ואי אפשר היה לעצור את התפוררותו הנפשית שהסתיימה בשבץ ובמוות אחרי אשפוז סיעודי ממושך.

מ. סיפור חייו של עינן התחיל באופן טרגי וגם הגיע לסופו באופן טרגי. הילדות המזוויעה שעברה עליו, שאותה הצליח להדחיק ולהסתיר מעצמו ומאחרים במשך שנים, כדי להשיג איזון שפוי וחיים יצירתיים וחושניים, קמה לבסוף על נפשו והרסה אותו, דחפה אותו אל מותו. אבל הוא השאיר מאחריו עולמות של יופי גדול, שבהם משתקפת נפשו רבת הפנים. התערוכה הזאת מבקשת להציג חלק מעזבונו העשיר.

2016

לעינן כהן * 

כְּאֵב שִׁחֵר יֹפִי 

בְּעוֹדִי מַמְתִּין לָ־4
נִסְתָּר מֵהַגֶּשֶׁם לְיַד בֵּית מִרְקַחַת
פִּתְאֹם הַכֹּל נֶהְפָּךְ לְיָפֶה
עַל אוֹפַנַּיִם שְׁנַיִם מֵאֶרִיתְרֵאָה 
יָפִים בְּעוֹר שֶׁנְהַבִּי שָׁחֹר
כִּפְסָלִים מֵאֹסֶף פָּרִיסָאִי
וְלֹא רָחוֹק מֵהַמַּחְסֶה 
נַעֲרָה קוֹפֶצֶת עִם מִטְרִיָּה 
וּמְנַסָּה לִמְחֹא כַּפּוֹת רַגְלַיִם
וּלְחוֹלֵל אֶת "לִרְקֹד בַּגֶּשֶׁם"
וְכִמְעַט מוֹעֶדֶת לִשְׁלוּלִית
וּכְשֶׁהַגֶּשֶׁם לְפֶתַע נֶעְצָר
עוֹבֵר חֲתִיךְ בִּמְעִיל עוֹר
מַדִּיף בֹּשֶׂם סִגָּלִיּוֹת
חֲצִי בַּקְבּוּק לְפָחוֹת
לְהַצְהִיר בָּרַבִּים שֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ
מִישֶׁהוּ שֶׁיַּפְרִיחַ בּוֹ פְּרָחִים
כָּל הַתּוֹפָעוֹת חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי
וְלֹא בִּכְדִי
רְגָעִים אַחֲרֵי בִּקּוּר בְּתַעֲרוּכָה
שֶׁל צַיַּר הֶהָרִים וְהַמַּיִם
יְדִידִי הַטּוֹב זֶה שָׁנִים
שֶׁיָּשַׁב בַּגָּלֶרְיָה בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים
וּבְקשִׁי זִהָה אוֹתִי
כְּלוֹמַר מִין צְחוֹק גַּמְלוֹנִי
וְסָפֵק דְּמָעוֹת בְּעֵינַיִם אֲדֻמּוֹת

שֶׁהָיָה בָּהֶן טֹהַר נוֹרָא

כְּאֵב שִׁחֵר יֹפִי לְהֵחָבֵא בּוֹ

*השיר נדפס בספר שיריו של מרדכי גלדמן 'קו לילה' ע' 34, הוצאת קשב לשירה 2015