עבודות בתלת-מימד

חגי שגב

עינן כהן מזוהה יותר מכל עם ציורי הנוף הכמעט מופשטים שלו שפרקים נכבדים מתוכם הוצגו בתערוכה המקיפה, "נופים", שהוצגה בבית האמנים בתל אביב (2001, אוצר מיכאל קסוס גדליוביץ, קטלוג). נופים מופלאים אלה באקריליק על נייר או על בד, מעלים זיכרונות קמאיים למרחבי נוף בתולי אין-סופי, מושלם וללא פגם. נדמה כי כהן מתענג על האיכויות הארוטיות הן של הניירות והן של הצבעים, לא פחות מהעונג שהוא סופח לגופו מיצירת נופים שכאלה. 

שנים רבות עסק כהן בציורים אלה באין ספור וריאציות ולא שבע. התשוקה אל מצע הציור, ובמיוחד אל הנייר, הוציאה לאור ציורים מיוחדים בהם הנייר נעשה בהדרגה לפיסולי, למרכיב מהותי בתחושות הפיזיות של הדימוי כולו. עינן היה מרטיב את הניירות, טרם צייר עליהם, ואלה הפכו לגליים – קטעים מתוכם שוקעים, אחרים מתרוממים – יוצרים טופוגרפיה חיה ונושמת.

ייתכן, כי בשלב זה הכיר עינן את התכונות הפלסטיות המיוחדות של הנייר, והתשוקה להתרומם מעל למצע הדו-מימדי התעוררה. לפני כשלוש שנים החל עינן לפסל בטכניקת עיסת הנייר (Papier mache), ובמשך השנים האחרונות יצר עשרות פסלים ואובייקטים מנייר. ניתן לחלק את העבודות הללו לעבודות הנטועות עמוק בעולם המופשט, ולקבוצה שנייה המגלה פן לחלוטין בלתי מוכר ביצירה שלו: אובייקטים פיסוליים המתארים פרחים, דמויות, אברי גוף ועוד. פן זה מגלה היבט הומוריסטי ואירוני באישיותו של עינן, רגעים של יצירת פרסונה אמנותית שונה לחלוטין. האם יש בכך מעין חזרה של היוצר לעברו כצייר של סרטי אנימציה? ייתכן.

עינן מספר, כי תמיד עסק בפיסול, לצד עבודת המכחול, הוא יצר אובייקטים בבטון (שמהם לא שרדו דוגמאות), ועבד גם בעץ. עתה, המעבר לפיסול בנייר נראה לו טבעי לחלוטין, המשך ישיר לציור על נייר ואהבתו הגדולה באמנות. עיקר העבודה לקראת יצירת האובייקטים נסובה על סוגיית בניית התבניות שבתוכן יוצרים את העיסה. בתהליך זה יש משום מאבק עיקש עם החומר כדי להקים את הצורה הקשיחה מתוך העיסה הרכה והבלתי יציבה. הוא נוקט בשתי שיטות: האחת, הדבקת הנייר על מבנה מחומר אחר אור מרשת; והשנייה, הנחת הדפים בשכבות רבות בתוספת דבק לחיזוק. 

עבור עינן השינוי אינו רק במדיום. המעבר מציור לפיסול מחייב גם מעבר תודעתי בקונספט. בציור ניתן לעבוד בצורה אינטואיטיבית מבלי לחשוב על קונספט מראש, ורק לזרום עם הנופים והמראות. בפיסול יש צורך להיות מרוכז ברעיון כבר בשלב הראשוני של היצירה – עוד לפני שניגשים לעצם המעשה.

עינן הוא רק אחד מבין אמנים ומייסטרים רבים שלצד עבודות הציור שעשו אותם לידועים יצרו גם גופי עבודה חשובים בפיסול על גווניו השונים. מוכרים מכל הם פיקאסו ומירו שיצרו בקרמיקה פסילים וכלים אמנותיים רבים. אולם, בארץ ובקרב בני דורו של כהן, המעבר מתחום יצירה אחד לאחר, מקובל ונפוץ פחות. בין הדור הצעיר של היוצרים כיום, לעומת זאת, בהחלט ניתן למצוא אמנים שעובדים במספר מדיומים, לעיתים בעת ובעונה אחת.

רבים מפסליו של עינן מעוצבים בצורת עיגול או אובל. עינן מדגיש את חוסר הפונקציונאליות שלהם ביצירה של קרעים קטנים במרקם שלהם. הוא פותח בהם פתחים תוך הרמה של מקטעים שונים מעל פני השטח ובכך הוא מדגיש את המרכיב ואת הנוכחות החשובה של הנייר ביצירתם. הצורות האובאליות והצורות הנפתחות מעלות בדמיון גם הקשרים אירוטיים מענגים, המדגישים פעם נוספת את פעימת ליבו של הנייר כחומר מלא תשוקה, המזמין מעבר למבט גם את תחושת המגע הקרוב.

מרבית האובייקטים עובדים, כמו ציורי הנוף של עינן, על התפר בין אובייקט ממשי, שניתן לזהות אותו כמסיכה או כצמח, ובין אובייקטיים שאינם ניתנים לזיהוי מוחלט ושומרים על מידה רבה של אבסטרקטיות. המשחק הזה הוא המשחק בו מיטב עינן לשחק – מושך את ליבו של הצופה ומתעתע בו באותו הזמן. משחק הפיתוי של עינן הוא משחקה של האמנות המאה העשרים הנעה על הציר בין נרטיביות ובין ההפשטה, בין החומר ובין הרוח.

מאי 2006