הרהורים על ציור נוף ישראלי

סורין הלר

המחשבה הראשונה, שחלפה במוחי נוכח ציוריו של עינן כהן היא התמסרות. התמסרות לתמה ציורית. עינן כהן בוחר במודע לעסוק בציור נוף, ז'אנר שנדמה שכבר נעשה בו הכול ונכתב עליו הכול ושהגיע במאה התשע-עשרה, עם הציור הרומנטי והאימפרסיוניסטי, לפסגות שנדמה כי אין גבוהות מהן. יתרה מזאת, הנטייה המודרניסטית בשלושת העשורים האחרונים של המאה הקודמת דחקה את העיסוק בציור הנוף לקרן זווית, הפכה אותו כמעט לחלוטין לנחלתו של הציור החובבני, הטובל בנימה של מקומיות, ואף זאת על דרך השלילה. על רקע זה בחר עינן כהן לצייר נוף, והוא עושה זאת במעין עקשנות, נגד כל המגמות העכשוויות, בתהליך עבודה עקבי וממושך, מתוך תחושת ייעוד או חובה קדושה ששכרה הוא ההנאה. זו ההתמסרות.

יצירתו של עינן כהן מתבססת על כל הפרמטרים המוכרים של הז'אנר: בחירה בנוף ממשי, במקרה זה נופה של הארץ; התייחסות לנוף כאל מודל ליצירה; התבוננות; ועבודה בטבע. תהליך העבודה מורכב משני שלבים: הראשון, הציור בטבע, הוא מעין מתווה הכנה המכיל את הקומפוזיציה או תרשים החלל. כבר בשלב זה באות לידי ביטוי תחושות ונחשפת עמדתו של האמן. השלב השני, עבודת הצבע, נעשה בסטודיו. ברוב הציורים ניתן לזהות את הנוף. גם בעבודות המופשטות יותר, שבהן נרמז, נוכחותו קיימת ומבצבצת מבעד למערך הציורי. גם בהן הנוף הוא הכוח המניע את הציור והגורם הקובע את המערך הציורי.

ניתן להתייחס לציוריו של כהן גם מזווית שונה, זו הקשורה בהפשטה ולמקם אותו ביחס לתהליכים היסטוריים בציור הישראלי.  ההפשטה בציור הישראלי קשורה בהתארגנויות אידיאולוגיות. בולטת במיוחד היא קבוצת "אופקים חדשים", שראתה בהפשטה של הנוף ניסיון לבנות מערך חדש והרמוני בין הדימוי האנושי לבין הטבע. לעומתם בחרו הציירים הארץ-ישראליים לתאר את החלוץ השולט בנוף וכובש אותו. במידה רבה ההפשטה אצל חברי קבוצת "אופקים חדשים" היא מטאפורה לשאיפה להיפתח החוצה, להיטמע במרחב תרבותי  גדול יותר, לנפץ את ההגדרות הלוקאליות, להיות חלק מעשייה בינלאומית. הדור הבא, אלה שבמהלך שנות השישים חברו לקבוצת "אקלים", התייחסו לציור הנוף הישראלי כאל מגדיר או נושא חותם המקומיות.

הציור של כהן נחלץ מההגדרות האלה; ייתכן גם שהיעדרותו הממושכת מן הארץ במהלך שנות השישים הרחיקה אותו מן הפולמוס המקומי. הנוף עבור כהן איננו שדה מערכה אידיאולוגי – לא במישור התרבותי הרחב או בניסיון לראות בנוף המקומי ייצוג לישראליות, ולא במישור האישי, מתוך עמדה של מהגר הרואה בנוף אחיזה במולדת. עמדתו של עינן  כלפי הנוף נעדרת הרואיות רומנטית; לא נמצא בציוריו האדרה של הנוף ביחס לאדם, וגם לא את תחושת הנשגב, ההתעלות והכאב ביחס לפאר הבריאה המתלווה לעמדה זו. ניתן לראות את ציוריו כדפי מסע בנופה של הארץ, המשקפים התרשמות והתפעלות. גישתו אינטימית הרבה יותר מגישת ציירי הקבוצות האידיאולוגיות, אך בה בעת הפשטת הנוף היא מעין תהליך זיכוך שדרכו מוביל האמן אל החבוי והמטפיזי.

הדימויים המרכזיים שאותם בוחר האמן, הר ומים, שגורים בלקסיקון ציירי הנוף, אך בעת ובעונה אחת הם טעונים בהקשרים מתוך מורשת האמנות של המאה העשרים. כמו קנדינסקי למשל. כך קורה גם ביחסו הדו-משמעי של האמן אל האור כמאפיין מקומי, שניתן לזהותו עם נופה של הארץ, אך בה בעת הוא נוכח כישות מיסטית לא ברורה שעל-אף היותה כזאת קובעת את מהלך הציור. הרב-שיח בין עבודתו של כהן לבין סימני דרך מוכרים בתולדות הציור מאפיין את כלל יצירתו. קנדינסקי, מונה, ציור-פעולה, ציור סיני – כל אלה ניתנים לזיהוי באותה מידה שניתן להתחקות אחר הנוף. נדמה אף שהאמן נהנה מההתכתבות הזאת, אפילו כמעין התגרות. אך האמן אינו מותיר אותנו שבויים ברב-שיח אמנותי ומוביל אותנו באמצעות המוליכים הרגשיים אל חוויה אישית, מטפיסית. נופיו של עינן כהן אינם שלווים. נהפוך הוא, בציורים רבים הוא פראי וסוער, אך בו בזמן אינטימי וקרוב. מיזוג מוזר זה בין יראה והתפעלות מן הנוף לבין אינטימיות הוא ביסוד תפישתו. העמדה הראשונה מצריכה סוג של ריחוק מהנוף, בעוד העמדה השנייה מחייבת יחס של קרבה, שליטה ובעלות.

כשדפדפתי לראשונה ברישומי הנוף, שנעשו בעפרונות צבעוניים, הרהרתי בתפישות מזרחיות, כמו למשל זן ובודהיזם, אך הם קרנו באורה של הארץ. גם מהציורים הגדולים יותר, באקריליק על נייר, עולה ניחוח הארץ וזאת מעבר לכל פרשנות שמציע האמן או שהרשתי לעצמי להעלות, כי עינן כהן, יליד זאגרב, ששהה שנים רבות באמסטרדם ובפריז הוא צייר נוף ישראלי.

2001