המכחול ועלי הסתיו הנושרים

על ציורי הטבע של עינן כהן

טלי תמיר

נגיעות המכחול של עינן כהן על משטח הנייר דומות, לא אחת, למגעם של עלי סתיו הנושרים על הקרקע: מגע רך וקופצני, האוצר בחובו מִפעם פנימי ומיד מפנה את מקומו לנגיעה הבאה. כך מצטברות משיחות המכחול בהדרגה ומכסות את המשטח, תוך התעלמות ממרותה של צמיחה או נביטה אנכית. מכחול האמן מבכר באופן ברור להתייחס לגיליון הנייר כמצע רך או כשדה שבתוכו אפשר להתפשט לכל עבר ולבטוח ביכולת ההכלה המירבית שלהם. 

עינן כהן הוא מטבעו צייר טבע. הנופים משוחחים עם האמן, בלחישה, מצרפים יחד מילים והברות והוא מאזין להמייתן. הטבע, בעבורו, אינו אתגר פורמלי כפי שהיה סן ויקטואר בעבור סזאן או בדומה לאתגר הקומפוזיציוני שהציבו הרי צובה לזריצקי. הטבע בעבור עינן פירושו קשב אינטואיטיבי באמצעות הגוף, המקרין עליו רשת מורכבת של צבעים וגוונים, ומנתב את כל אמצעי החישה של האמן לרובד הפנימי כמו זה שמתחת לעלה, במקום שקרני השמש נשברות לאלפי רסיסים.

בציוריו של כהן אפשר לזהות רגעים במחזור היממה ובמהות הטבע: שקיעה וזריחה, חורף וקיץ, ים ויבשה. אפשר להתבונן בציורים אלה וממש להרגיש, יובש, צינה או חום. ועם זאת, כהן תמיד מניח לצופיו, לעולם לא מאלצם, לבחור בעצמם את אופייה של חוויית הצפייה, ומסרב לספק להם אחיזה ברורה בתוך השדה המצויר.

חרף השימוש הברור ב"שדות צבע", הציורים אינם קרובים ברוחם לרוח האקספרסיוניזם המופשט האמריקני שהביא לעולם את הקִרבה הגדולה ביותר בין המשטח המצויר לפעולה הממשית. הציור של עינן הוא לירי מכדי לבטא את האנרגיות של המופשט האמריקני ואינטימי מכדי להשתייך למסורת הקלאסית של ציור הנוף האירופי. באמצעות בוננות דמוית "זן", והדממת קולות אחרים, מוסיף עינן כהן לשמֵר במבטו הפנימי את מהות תנועתו המתמדת של הטבע על שפעתו, בדומה למים נקווים, לעלי סתיו נושרים, לעננים נעים ולרוח מלטפת.

2002